הזדמנות- פרק 12

מנקודת המבט של אלון:
כשעמית חזרה בערב הביתה ראיתי שמשהו עובר עליה, אבל להבדיל מהימים האחרונים זה היה משהו טוב. לפני שהאוכל הגיע לקחתי אותה רגע לחדר שלי לשיחה, רציתי להבין מה קורה. אחותי- שהייתה שקועה במחשבות שלה ובכאב שלה בכמה ימים האחרונים, איזה כיף זה לראות אותה מחייכת.
"מה קורה?" שאלתי בחיוך.
"דיברנו" היא אמרה. הוא לא נתן ספייס הא?!
"הוא דחק בך לדבר איתו?.." שאלתי.
"ממש לא" היא חייכה, "הוא נתן לי מכתב ואז אחרי המכתב הלכתי אליו.. הוא הסביר את עצמו ואני הסברתי למה לי זה היה כל כך כואב. פתרנו את זה, לפחות ככה אני חושבת".
"ואיך את מרגישה?".
"מרגישה שאני עוד לא סומכת עליו ואין באמת סיבה שאני אסמוך עליו כרגע כי הוא כן איכזב וכי כן היה לי מאוד קשה, אבל זה לא שאני כועסת עליו כל כך.. הוא התנצל ואחרי התנצלויות מי אני שלא אסלח לבנאדם?".
"את אדם טוב מידי.." נאנחתי.
"אתה עוד ממש כועס עליו הא?".
"לי עוד קשה לקבל את זה.. אני מקווה שאת מקבלת את זה".
"ברור שכן אידיוט אחד" היא צחקה, "זה ברור שאתה גם תרצה לגונן עליי, זה יותר ממקסים" היא אמרה ונתנה לי נשיקה קטנה בלחי. איזה מתוקה. אין אני פשוט מת עליה.
"טוב יאללה אוכל" אמרתי וגררתי אותה למחוץ לחדר שלי.

מנקודת המבט של אמיר:
אחרי שעמית הלכה התקשרתי ליעל והזמנתי אותה אליי. כל כך שמחתי לראות אותה, טרפתי אותה בנשיקה ארוכה.
"מחר הדייט הראשון שלנו אבל מה אכפת לי, עדיין רציתי לראות אותך".
"אתה באמת לא צריך להתאמץ כל כך" היא אמרה בצחוק בזמן שהיא מורידה את חולצתה, "כיף לי להיות איתך גם ככה. אתה באמת חשוב לי".
"אני חייב להגיד לך בכנות.. את פי מאה יותר טובה מסטוץ".
"וואו זו ממש מחמאה" היא ציחקקה.
"נו את יודעת שאת חשובה לי, אני לא באמת יכול להסביר דברים כאלה בקלות" אמרתי והורדתי את מכנסיי.
"אתה לא אדם של מילים, אבל בכל זאת- איך הלך עם עמית?".
"היא הייתה כאן לפני שבאת כדי להגיד שהיא מקבלת את ההתנצלות שלי" אמרתי בגאווה.
"אז אנחנו פנויים לעיסוקינו?" היא שאלה בצחוק.
"כמובן" אמרתי במבט מחורמן ופניתי אליה.

מנקודת המבט של עמית:
"הלו" עניתי לטלפון שהתקשר אליי.
"עמית?" שמעתי את הקול מאחוריי הקו.
"כן" אמרתי.
"אני מצטער על השעה, אני הייתי חייב לדבר איתך".
"אני מצטערת על השאלה אבל מי אתה? המספר שלך לא רשום לי בטלפון".
"אני גיא ארבל" הוא אמר. מה זה?!
"מה.." אמרתי מהוססת, "מאיפה יש לך את המספר שלי?".
"לא קשה למצוא אנשים כשצריכים אותם".
"ודווקא בלילה של יום שישי אתה מתקשר?" שאלתי, לא התכוונתי להיות קרה אבל זה יצא. לא שמעתי המון סיפורים טובים עליו.
"שמעתי מכמה חברים שאת בנאדם שטוב בלתת עצות, זה נכון?" הוא שאל. וואו. אשכרה גיא ארבל צריך עזרה? גיא ארבל הוא המקובל ביותר בשכבה של אח שלי, כולם מכירים אותו, בבית הספר ולא בבית הספר. יש דברים טובים שאפשר להגיד עליו אבל אני חושבת שהרוב רעים. הוא לא אדם משהו בלשון המעטה, כמו אמיר רק קיצוני יותר. הרבה יותר. הדבר הטוב היחיד בו זה שהוא נראה מעולה.
"ומכל האנשים שיכולת לפנות אליהם ולדבר איתם בחרת לבוא אליי?".
"רציתי אדם אובייקטיבי".
"ממתי אתה בנאדם של מילים ולא של מעשים?".
"האמת שגם אני מפתיע את עצמי, אבל זה טוב את לא חושבת?".
"אני בעיקר מופתעת" אמרתי ישר.
"יש סיכוי שאני אוסף אותך ונשב בקפה? קפה שפתוח במרכז העיר..".
"אתה יודע שהשעה עכשיו היא אחד עשרה בלילה".
"אני מבטיח שאני לא עושה כלום.. תסמכי על המילה שלי. את עייפה?".
"לא אני בסדר" אמרתי.
"אז אפשר?".
"אתה רציני איתי?.." שאלתי עדיין מופתעת.
"הכי רציני" הוא אמר, "באמא שלי בסדר?" הוא צחק.
"אתה בטוח שבית הקפה פתוח בשעה כזו?".
"גג יפתחו אותו בשבילנו.. אני מכיר את הבעלים".
"אוקיי" נאנחתי, "הזית חמישים וארבע".
"רבע שעה אצלך. נתראה, ותודה".
"בכיף" אמרתי וניתקתי את הטלפון. זה קרה הרגע?