הזדמנויות- פרק 1

בלעתי מים. כמות גדולה. גדולה מדיי. הרגשתי איך ריאותיי לא מתפקדות כראוי, מאפשרות למים לחדור לתוכן. ניסיתי לעלות למעלה, להרגיש שוב את משב הרוח על פניי, לשאוף שוב את האוויר הצח שהתחננתי כל כך להרגיש.
אבל זה לא קרה. הכאב בחזי התגבר, כאב חזק ולוחץ, ולא יכולתי לעשות דבר מלבד לבעוט במים שמסביבי ולנסות לעלות מעל פני הים שנראה לי כל כך מפחיד עכשיו, כל כך אכזרי.
נקודות שחורות עלו מול עיני. הבנתי שאני מתחילה לאבד את הכרתי.
ידיי ורגליי הבועטות נרגעו קצת, נחלשו, וויתרו. לא הייתי מסוגלת יותר להילחם, כי ידעתי שעכשיו, בשלב הזה, לא אצליח כבר לשאוף אוויר, לא אצליח לקבל את רצוני.
וויתרתי. וזה אכן שינה את חיי לנצח.

הכל סביבי היה לבן. היה נראה כאילו לחדר הזה אין סוף. הושטתי יד לגעת באחת הקירות אך לא היה שם קיר. בהחלט לחדר אין סוף. כורסא מכוסה פרווה זהובה וחלקה כמשי ניצבה במרחק כמטר ממני. התקרבתי אליה ונגעתי באצבעותיי בפרווה שכה נעמה לי.
היא הייתה רכה כמו כרית חלומית. ניסיתי להתיישב על הכורסא לאיטי, מצפה להרגיש תחתיי את הנועם, אך נפלתי ארצה ונחבטתי בגבי.
אמנם, הנפילה הייתה חזקה, אך שום תחושת כאב לא הורגשה בגבי. כאילו הייתי חסרת הרגשות.
קמתי במהירות על רגליי ולתדהמתי לא ראיתי אף כורסא מול עיני. איך זה ייתכן? הרגע היית ה פה כורסא. ראיתי אותה, חשתי בה, איך זה הגיוני שהיא פשוט סתם כך נעלמה?
"העלמתי אותה" נשמע קול מאחוריי. סובבתי בזהירות את ראשי. מולי עמד איש לבוש בגדיי זהב. שיערו זהוב מתולתל, מלא ברק, ועיניו הנוצצות, זהובות גם הן.
"חיכיתי לך". הסתובבתי לאחור. האם הוא מדבר אליי? כשראיתי שאין עוד איש מסביבי גמגמתי "לי..?". האיש חייך והתקרב אליי מספר צעדים. "כן. אלייך. מה שלומך?" .
"מה?" "מה שלומך?" חזר האיש על שאלתו, מצפה לתשובה. "איפה אני? איך הגעתי לכאן? איפה אמא, צ'אד וקייטלין? איך אוכל לחזור אליהם? ענה לי!" האיש המשיך לחייך, מה שגרם לי להתעצבן עוד יותר "למה אתה מחייך? ענה לשאלות שלי!" . "לנה, אם את רוצה שאענה לכל שאלותייך, שאלי אותן אחת-אחת". "איך…" "אני יודע מה שמך? תכף תגלי הכל. שמי זהב". פלטתי גיחוך לא מתוכנן, והאיש נראה כנעלב. "כן, אצלנו האנשים מקבלים שמות של צבעים. אצלנו הדבר נראה לגיטימי ביותר. אמנם, שמות האנשים על כדור הארץ נראים לנו מוזר. צ'אד. קייטלין. לנה. סוזן. שמות מוזרים ושונים לעומת שמותינו. ירוק. כחול. צהוב. אלה הם שמות בעלי משמעות רבה ומובנת, לעומת שמות כמו על כדור הארץ, בעלי משמעות נסתרת."
התעלמתי מכל דבריו מלבד משפט אחד. "כדור הארץ?" נלחצתי. אם אינני בכדור הארץ- איפה אני? בחלל? על כוכב אחר? "כן, יקירתי. על כדור הארץ. עכשיו אנחנו מחוץ לו. אינך רואה? כעט את נמצאת בביתי. הוא נראה גדול, אך אם תתאמצי תוכלי לראות את קירותיו"
"והכורסא הנעלמת?" "בכדור הארץ קוראים לזה 'קסם', אבל כאן, אצלנו, זה יותר כמו יכולת. לכל איש יש יכולת, כישרון משלו דבר המייחד ומבדיל אותו משאר האנשים. אצלנו זה מתבטא ביכולות פיזיות הנראות לעין, אך בכדור הארץ הכישרונות שונים מאשר כאן. אני, למשל, יכול להעלים ולחזיר דברים".
חשתי מבולבלת מאוד, והאיש המוזר, זהב , שם לב לכך.
"בואי נעשה סדר".