הושיטי לי ידך,על תפחדי-פרק רביעי.

פרק רביעי-"Again"

״מה אתה עושה פה?!״צעקתי בהיסטריה על סער שישב בצד מיטתי ונראה רגוע למדי.
״קודם כל תסבירי לי,תסבירי לי למה את פוחדת ממני?״הוא שאל מביט בי עם עיינים אדומות,מבכי?
״אני לא,אני לא מפחדת מאנשים כמוך.״שיקרתי והבטתי בעייניו.
הוא גיחך,״על תשקרי לי!״ הוא צעק בחוזקה וליבי הלם בחוזקה מבהלה.
״אני יודע שכן!״הוא צעק ומיד המשיך.
״אם רק תספרי לי אני מבטיח שאעזוב אותך,שלא אדבר איתך,לא אגע בך,לא הביט לעברך שוב לעולם.״הוא אמר ברכות.
״זה לא עיניינך.״אמרתי בקול שבור ומבט מושפל.
רק שלא יראה אותי בוכה.
״את חייבת לספר לי!״,״אני נטרף,אני משתגע,מה פאקינג קורה איתך?!״הוא צרח
״אתה משתגע?!אתה נטרף?! אתה לא שימשת לאף אחד בעבר כצעצוע מין!״ צעקתי וכבר לא היה לי אכפת,
הדמעות זלגו מעייני.
״כל כך רצית לדעת,כל כך רצית לשמוע ולהוציא את זה ממני,מזל טוב,הצלחת!״ צעקתי עליו,שבורה ומתפייחת.
הוא הביט בו במבט מופתע.
״אני לא התכוונתי.״ הוא אמר בקול רך יותר.
״תצא מפה עכשיו.״אמרתי בעיינים עצומות.
הוא יצא מחדרי,ועכשיו זו שוב אני שמתמודדת מול הבעיות לבדי,ותפגע שוב.
קמתי ממיטתי וירדתי לסלון,וכבר לא יהיה לי אכפת אם הוא שם או לא.
עייני עדיין שרפו אי אפשר להגיד שלא,איך ניסיתי להסתיר את הכאב המסוים שבי.
את אותו הכאב המוכר שמכה בליבי ובמוחי שוב,ושוב,ושוב.
להפתעתי בסלון היה ריק מאדם,אז הרשתית לעצמי להשתטח על הספה,ולבכות עוד קצת,הרי בכי לא מזיק.
הבכי נשאר שקט,אבל הראש הסתחרר והכאיב,והעיניים שרפו,ורגל ימין רעדה ללא שליטתי.
הייתי רוצה להיות בבית הוריי,מכורבלת בין אימא ואבא,וצ׳יקיטה שהיא בעצם הכלבה הקטנה שלי.
אבל הייתי חייבת לעזוב,והם חושבים שאני בצבא,עושה טירונות,ובקרוב היה ביחידה קרבית.
ואני?
אם כמה שהרצונות שלי גדולים,אני לא אוכל לחזור לישראל,שם הם יביטו בי ברחמים אם אספר ולו רק לאדם אחד.
וכך כל העיר תדע שנאנסתי,אני מעדיפה להשאיר את זה ביני לבין עצמי,ופה הבעיה נוצרת,סער יודע.
אבל בנתיים הכל קורה לי *שוב* אותו הכאב המוכר,אותו החשק למות ולסיים את חיי*שוב*…..