הורמון האהבה – פרק 9 (16+)

ה'טומב'ס' הואר כאילו נערכו בו חגיגות ה-4 ביולי. מי שעבר מחוץ לבר האוניברסיטאי, תהה מי אורח הכבוד שעבורו המקום התגנדר בתאורת החוץ החדשה שהתנוססה גם על העצים שקישטו את הכניסה אליו. כשהגיעה החבורה לפתח המקום, הם הופתעו לגלות תור, אמנם לא ארוך במיוחד, אך כזה שגרם להם, לפחות לקיילה, להרהר בדבר חשיבות נוכחותם באירוע, במיוחד לאור העובדה שמזג האוויר הסוער לא השתנה במהלך הערב.

"יש כאן רק בנות", ג'יימס העיר לאחר שבחן את בָּאֵי התור.

"לא נכון, גם ה'החבר החדש' של קיילה פה", שארלוט העירה, כאשר הבחינה בבחור עם כובע הגרב מהשיעור של לויד, עומד בתחילת התור.

"קוראים לו סיימון", קיילה נאנחה.

"חתיך", ג'יל הביטה בקיילה בגאווה.

"גם גיי", קיילה לחשה לה באכזבה.

ג'יל צקצקה למשמע הנתון, והידקה את אחיזתה בידית המטרייה של שארלוט, ששוב נאלצה לחלוק בה עמה.

"שלא יחשבו שגם אני כזה", ג'יימס אמר.

"שיחשבו!" ג'יל קראה. שארלוט וקיילה צחקו, אך חשש אמיתי ניכר על פניו של ג'יימס, ששוב נמנע מלהוסיף הערות שעלולות היו להצית וויכוח לא רצוי. הוא העדיף לשמור את מיטב כוחו להרצאה.

"חברים!" המארחת מלאת השיזוף בהתזה, קראה לפתע, "ההרצאה מתחילה עוד רבע שעה, אתם יכולים להיכנס", היא נכנסה פנימה במהירות. שארלוט תהתה אם השיזוף שלה מסיס במי הגשם, והאם זו הייתה הסיבה האמתית לכך שנחפזה לשוב פנימה.

"יש לנו רבע שעה להכין את המוח לפני הדבר המשעמם הזה", קיילה מיהרה להיכנס ואמרה. שלושת נושאי המטריות הניחו את אותן המטריות בפינה שיועדה לכך.

"מה נזמין?" ג'יל תהתה בעודם מתיישבים במקום קרוב מספיק לבמה המפוברקת עם השטיחון המעוגל ועמדת המיקרופון שעליו, "רגע, אתה בסדר עם זה ג'יימס?"

"כן, מותר לי לשבת עם אנשים ששותים", הוא צחק וכיוון את כיסאו כך שיאפשר לו מבט ישיר על הדוברת עמה הוא תכנן להתעמת בעוד מספר דקות.

"מה אם נזמין הפעם יין?" ג'יל הציעה.

"כן", שארלוט ענתה בנחישות, "אבל אדום"

"לא", קיילה הפצירה, "לא אדום"

"פשוט כל אחת תזמין את הסוג שהיא רוצה", ג'יל אמרה.

"בקבוק לכולן יהיה יותר זול מכוסות נפרדות", שארלוט ציינה.

"בסדר, זה לא הבדל משמעותי, אני גם לא מתכוונת לשתות יותר משתי כוסות עכשיו", ג'יל הבהירה.

"טוב", היא סגרה את התפריט שלה בעוצמה מחאתית.

בשלב זה, שולחנות הבר החלו כבר להתמלא, אך לא עד אפיסת מקום, בכל זאת, הסטודנטים של אוניברסיטת ג'ורג'טאון באו מרקע פוליטי מסוים, דומה לשל ג'יימס. החבורה עצמה הקדימה משום שהיו חסרי מעש מאז תום הלימודים בסביבות השעה 17:00 בערב. ג'יימס היה מאושר כשהבחין בנוכחותם של גברים אחדים נוספים בקהל. בו-זמנית, הברמן-מלצר אסף מהן את ההזמנות, ותחושת האושר מיהרה להגיע גם לשארלוט וקיילה. ג'יל הייתה מאושרת מאז הרגע שהם הראו נכונות להגיע עמה לאירוע, למרות החשש ממבוכות אפשריות שיקטעו את רצף הרצאתה של דר' בארו. מבטה החטוף של שארלוט בשולחנות סביבה, הוכיח לה שהן סטודנטים, והן מרצים לא מעטים, בחרו להגיע לאירוע. היא התאכזבה לאור ההבנה שהאנשים הללו בחרו לשמוע את דברי אחותה מרצונם החופשי. אולם תחושת אכזבה זו התמתנה כאשר כוס היין האדום שהזמינה הונחה מתחת לאפה.

"טוב חברים! לפי כמות הנשים בקהל, אני חושבת שרובכם יודעים שהערב יש לנו אורחת מיוחדת. זאת מרצה מדהימה ומרתקת, שאני אישית, כסטודנטית באוניברסיטה, מאוד מעריכה! קבלו את דר' בארו מהמחלקה להיסטוריה!" המארחת הכתומה הכריזה. ג'יל, קיילה ושארית הקהל מחאו כפיים באהדה. קיילה פשוט לא רצתה לחוש חריגה. שארלוט וג'יימס הביטו אחד בשנייה במבט מתנשא ומגכח.

אמילי הגיחה מכיוון חדר העובדים בקצהו השני של הבר. הליכתה לא הייתה מרשימה כפי ששארלוט זכרה, היא אפילו הייתה מעט שפופה, ועיניה פנו לכיוון נעליה, בעוד חיוך מבויש התקיים בקושי על פניה. הלבוש של אמילי לא תאם את תכתיבי האפנה של אותה התקופה, אך של תקופה אחרת, ישנה יותר. היא לבשה סריג בצבע כחול-כהה, בעוד שעל צווארה בצבץ הצווארון של החולצה המכופתרת המשובצת בצבעי אדום ולבן שלבשה מתחת לו. הסריג והחולצה שמתחתיו היו תחובים היטב בתוך מכנס מחויט בצבע כתום-חום, ונעליה היו נעלי אוקספורד שתאמו את צבע הסריג. שיערה החום, שלא היה ארוך ולא היה קצר, היה אסוף באופן מרושל כלפי מטה. כשתפסה את מקומה ליד עמדת המיקרופון, היא כיוונה אותו מעט. אחד מהברמנים-מלצרים הביא לה באיחור כיסא בר גבוה, עליו היא התיישבה מיד בעודה אוחזת בעמדת מיקרופון. מחיאות הכפיים פסקו. היא ניתקה את המיקרופון מעמדתו וקירבה אותו לשפתיה.

"ערב טוב לכולן", אמרה בקול שקט והרימה את מבטה לקהל. כאשר הבחינה בשארלוט, עיניה התכווצו מעט. רצף המחשבה של נגדע לרגעים ספורים.

"אתן לא מבינות עד כמה אני שמחה לראות כוח נשי חי ובועט באוניברסיטה הזאת. באמת, זה נותן לי סיבה לחייך חיוך אדיר בבקרים כשאני נוהגת לכאן", היא חייכה. הקהל שוב מחא כפיים ואף צהל. שארלוט גלגלה את עיניה, ג'יימס נאנח, קיילה הייתה בנייד שלה, אך ג'יל חייכה חיוך בלתי רצוני למשמע הדברים.

"אני מתנצלת מראש, בפני מי שלקחה איתי את הקורס המורחב שעליו מבוססת ההרצאה, ואני אתחיל לספר לכן על אישה בשם אליזבת קיידי סטנטון", אמילי אפילו לא הספיקה לספר את ראשית סיפור המאבק למתן זכות ההצבעה לנשים בארה"ב.

"תסלחי לי שאני קוטע אותך, דר' בארו", ג'יימס אמר בקול נינוח.

"עוד לא התחלתי לספר כלום", אמילי הביטה בו במבט מעט כעוס.

"דווקא התחלת, ואני מניח שאת מתכוונת לספר על פועלה-"

"-תן לי לספר על פועלה, ואז, אולי אז, יהיה מקום לדיון יקירי", אמילי קטעה את דבריו.

"אתה ממש רוצה לריב", ג'יל בעטה קלות ברגלו מתחת לשולחן. ג'יימס השתתק.

אמילי סיפרה במהירות על תפקידה המשמעותי של קיידי סטנטון בהיותה המנסחת הרשמית של 'הצהרת סנקה פולס', על-מנת לעבור לדבר על 'הגל הראשון' של הפמיניזם.

"סליחה, אבל למה לא ציינת את הגברים שפעלו במסגרת 'ועידת סנקה פולס'? ג'יימס מוט וגריט סמית', למשל?" ג'יימס הפריע שוב. אנשים בקהל צעקו לו מילות גנאי וקראו להוציאו מן הבר.

"מספיק ג'יימס", ג'יל אמרה בזעם.

"מהסיבה הפשוטה שאף אחד מהם לא ניסח את הקווים המנחים של התנועה. גריט סמית' היה מועמד לנשיאות מטעם התנועה משום שאיש לא היה בוחר באישה בעידן בו נשים לא יכלו כלל להצביע, ומוט היה מעורב בסיפור בעיקר בזכות רעייתו, לוקרישה. עכשיו תקשיב יקירי, לצערי הרב, ההערות שלך גוזלות מזמן ההרצאה, שהיא אכן, הרצאה, לא דיון, ויש כאן מגבלת זמן שאני לא מעוניינת לחרוג ממנה, מהסיבה הפשוטה שמתחשק לי לחזור הביתה בשעה סבירה, מובן?" היא הזדקפה לפתע, "חוץ מזה, הדלת פתוחה. אם אין לך עניין אמתי להקשיב, אתה מוזמן ללכת", היא הצביעה על דלת היציאה. ג'יימס נשען אחורה והניד ראשו בשלילה.

"בואו נלך על הדרך הקלה יותר", קול עבה קרא מכיוון דלת הכניסה, "אם תפריע שוב, אתה נכשל אצלי", ג'יימס החוויר למשמע הדברים, אך אמילי החליפה את הבעת פניה הרצינית והזעופה, והתגלגלה מצחוק.

ארבעתם הביטו לכיוון הדלת, והבחינו בפרופסור גרין שנשען על הקיר בעוד שזרועותיו שלובות, וחיוך מסופק נגלה על פניו. לאחר שהבחין בו, הצבע שב לפניו של ג'יימס, והוא אף הסמיק מעט במבוכה.

"למה הוא פה?" קיילה נטשה את הנייד שלה.

"הוא פמיניסט", ג'יל ענתה. שארלוט צחקה למשמע האמירה של ג'יל.

"היא לא צוחקת", ג'יימס הבהיר.

"אתן רואות נשים יקרות? יש גברים שמקשיבים רק לגברים", אמילי התבדחה על חשבון ג'יימס.

"זה לא כי הוא גבר, זה כי הוא המרצה שלי", ג'יימס התרגז.

"אני יודעת", אמילי חייכה, אך לא לכיוונו, אלא לכיוון אחותה שהביטה בה בבילבול.

"בבקשה ג'יימס, תפסיק", ג'יל התחננה. ג'יימס אכן לא פצה את פיו במשך כל הערב, אך לא בזכות תחנוניה של ג'יל.

בסוף האירוע, ג'יימס אץ לכיוונו של גרין ווידא כי אמירתו הייתה בגדר בדיחה בלבד. הוא אף התנצל בפני דר' בארו על כך שהפריע בתחילת הערב, ומפאת תחושת העוינות שקיבל משאר האנשים בבר, החליט ללכת הביתה. כאשר מרבית האנשים כבר נטשו את המקום, ג'יל גררה את שארלוט וקיילה בידיהן לשוחח עם אמילי.

"הרצאה מרתקת כרגיל, אמילי", פרופסור גרין החמיא לה. ידיו היו טמונות בכיסי המעיל האפור והארוך למדי שלבש. המעיל היה סגור ומהודק על גופו. על צווארו הוא ענד צעיף שחור שנתחב אל תוך צוואר המעיל, כאילו היה עניבה.

"תודה, סטאנפורד", היא אמרה והשתתקה כאשר הבחינה באחותה וחברותיה באות לכיוונה.

"דר' בארו, לקח לי הרבה אומץ לבוא ולהגיד לך את זה, אבל אני ממש מעריצה אותך", ג'יל הודתה ושחררה את אחיזתה מידיהן של שארלוט וקיילה.

"בגלל זה חטפת את אחותי?" אמילי צחקה.

"כן", ג'יל צחקה בתגובה.

שארלוט לא אמרה דבר, היא לא הביטה לכיוונה של אמילי, ואף התרחקה ממנה פיזית. היא הרגישה יותר בנוח לעמוד בצמוד למרצה שלה, מאשר לאחותה. כאשר גרין הבחין בריחוק של שארלוט מדר' בארו, מבטו שיקף כי שקע בהרהורים, והוא אף שילב את זרועותיו מאחורי גבו הזקוף.

"היי, שארלי", אמילי קראה לה ואף נופפה את ידה מול פניה.

"כן, מה?" בלית ברירה, שארלוט הביטה בה.

"שעממתי אותך למוות?" אמילי תהתה.

"לא, ממש לא", שארלוט שוב הפנתה את מבטה הצדה.

"נדמה לי שקשה מאוד לשעמם אותה", גרין חייך לכיוונה, זרועותיו היו עדיין משולבות מאחורי גבו. שארלוט השיבה לו בחיוך עגום. היא לא הצליחה להבין מדוע מרצה ברמתו טרח בכלל לבזבז את זמנו היקר בהרצאה מעין זו.

"אולי לך קשה, לנו יש סיפור קצת אחר", אמילי הסירה את החיוך מפניה והביטה באחותה במבט קר, מקפיא אפילו.

שארלוט רצתה לכעוס, אך היא לא הצליחה לומר דבר. לא היה זה הזמן או המקום לפצוח בעימות עמה. זו גם הייתה אמירה כה מיותרת לטעמה. גרין התרחק מעט לאחור, ושחרר את זרועותיו לצדי גופו.

"יש סיפורים שצריך לדעת לסיים", ג'יל העזה לומר לשתי האחיות.

"או לדעת להתחיל בכלל", שארלוט אמרה והתרחקה משם. אמילי לא הוסיפה אף לא מילה ופנתה להאזין לדבריה הנוספים של ג'יל בנוגע להרצאה.

"אולי נלך?" קיילה משכה בקצה שרוול חולצתה של שארלוט.

שארלוט התעלמה ממנה תחילה, תוך בהייה לא מכוונת באוויר, אך לאחר כמה רגעים היא הרהרה, תוך סריקת החלל משני צדיה. היא הבחינה בכך שכלל האנשים שהיו בקהל כבר הלכו. בנוסף, כשהסתובבה לאחור, הופתעה לגלות שאפילו פרופסור גרין כבר הספיק להעלם.

"אנחנו הולכות?" ג'יל ניגשה אליהן לאחר שסיימה להעניק מחמאה אחרונה לדר' בארו ולאחל לה 'ערב טוב'.

"למה את מעריצה אותה כל-כך, אני באמת לא מבינה", שארלוט הביטה בג'יל במבט מאוכזב.

"אז מה אם היא אחותך הגרועה? היא עדיין אחת הנשים היותר מעניינות וחכמות שיצא לי לשמוע", ג'יל הסבירה.

"אני לא יכולה להעריך ידע של מישהו מבלי להעריך אותו בעצמו. אנשים חכמים יכולים להיות גם אנשים, פשוט, לא טובים, ואני לא הייתי רוצה להקשיב למישהו כזה", שארלוט לא רצתה להשתמש במלים קשות.

"זאת לא רק החכמה שלה. את יודעת, אני די פעילה במחאות עם עוד סטודנטיות מהאוניברסיטה, והיא קצת הגורו הרוחני שלנו", ג'יל הסבירה.

"אוי, זה נורא", קיילה אמרה בעודה אוספת את מטריית החיפושית שלה כדי לרמוז להן להתחיל לנוע משם.

"לא במובן רוחני באמת. היא פשוט מקדמת ותומכת בדברים, שאני כאישה שחיה בעולם המערבי, ממש מזדהה איתם, ואני חושבת שגם אתן יכולות להזדהות אם באמת תתנו לזה הזדמנות", ג'יל הבהירה. הגשם הפסיק, אך הרוח והקור הם שהתגברו.

"פוליטיקה לא מעניינת אותי", שארלוט הצהירה, "אני לא רוצה להזדהות עם רעיונות תאורטיים, אני זו אני, וזה הכל. למה אני צריכה להצהיר שאני משייכת את עצמי לאיזשהו זרם מטומטם שלא הוכיח את עצמו אף פעם בשטח? כדי להרגיש שאני חלק ממשהו? משהו הרבה יותר גדול מהקיום הקטן והפתטי שלי? לא רוצה! זה צבוע, זה רק נותן לך הרגשה שיש לך משמעות, אבל זאת רק הרגשה ג'יל, אין לך באמת יכולת להזיז משהו"

"איבדתן אותי", קיילה אמרה.

"אולי את צודקת, אבל עדיף לנסות וכן להיות מעורב ומשפיע, מלשבת ולחשוב שכלום לא ישתנה. את הקשבת בהרצאה, אני ראיתי שהקשבת. כל הנשים האלו שאחותך דיברה עליהן, אם הן היו חושבות כמוך, לא היינו כאן בכלל. היינו יושבות בבית עם תינוק ביד, היה לנו בעל שעובד עד שעות לא הגיוניות וגם חושב שזה לגיטימי להרביץ לנו", ג'יל הסבירה.

"יש משהו במה שהיא אומרת, שארלוט", קיילה התערבה, "ושתדעו, שגם אני התחלתי להקשיב אחרי שגרין השתיק את ג'יימס, זאת באמת הייתה הרצאה מעניינת"

"אם נלך דרך המעבדות, אתן חושבות שגרין עדיין יהיה שם?" שארלוט שינתה את הנושא. בתוכה, היא הסכימה עם כל מילה של ג'יל, אך לא יכלה להרשות לעצמה לגבות את ההערצה שלה כלפי אחותה.

"למה, את רוצה להתעלף עליו שוב?" ג'יל צחקה.

"ממש לא, הוא הפחיד אותי בלילה ההוא", היא הבהירה והשתרכה מעט מאחוריהן, "אני פשוט לא מבינה למה הוא פה בשעות כאלה"

"יש לו פרויקט שהוא התנדב לעשות כדי לזכות במימון של פרויקט אחר", ג'יל הסבירה את מה ששארלוט כבר ידעה בערך.

"כן, אבל למה להישאר פה בלילות?"

"זאת כנראה הסיבה שבגללה אף אחד אחר לא רצה את הפרויקט הזה", ג'יל גיחכה.

"חבל שג'יימס נטש אותנו", קיילה אמרה והביטה בשארלוט במבט רומז.

"חבל שהוא היה כזה פחדן מול אמילי אחרי מה שגרין אמר לו", שארלוט ענתה במעט כעס.

"מה רצית שהוא יעשה? הוא סתם בא להפריע להרצאה שלה, זה גם ככה לא מה שהיה פותר את המצב ביניכן", ג'יל אמרה.

"למה המצב ביניכן ככה בכלל? ממה זה התחיל?" קיילה תהתה.

"אני רק יכולה להגיד לך שאני לא עשיתי לה שום דבר רע", שארלוט הצהירה בלית ברירה.

שלושתן רעדו מקור בדרכן לאוטובוסים. דרכיהן נפרדו כאשר ג'יל וקיילה פנו לכיוון תחנה אחת, בעוד שארלוט לכיוון תחנה אחרת.

יום שלישי החל עם שיעורו של גרין. דקות אחדות לפני תחילת השיעור, עם כניסתה של שארלוט לכיתה, היא הבחינה בג'יל וקיילה משוחחות עם באק. מאז הדייט שלהם ביום שבת, השניים לא החליפו ביניהם מילה. חוץ מאותה הערה שלה לגבי אופן האכילה שלו בפה מלא. היא קיוותה במחשכי לבה כי באק יפנה אליה, ולפחות יתנצל, אך הדבר לא קרה. משום כך, היא לא הרגישה בנוח ללכת ולשבת עם חברותיה היחידות בתואר, והלכה לחפש מקום ישיבה אחר. תחושת הלבד, החזירה אותה לתקופת התיכון המוקדמת, כשהחליטה לצבוע את שיערה בפעם הראשונה בגוונים ורודים. למה דווקא גוונים ורודים? היא פשוט אהבה את הצבע, לפחות בתאוריה. לאחר שהספר העניק לה את התספורת שביקשה, היא מיררה בבכי חזרה הביתה. בבית הספר, היא הייתה מושא ללעג, ועברו מספר חודשים, עד שכיסתה את גווני הוורוד הדהויים בצבע אחר, גם הוא גרר אליה מבטים ותשומת לב, אך לא לעג.

"בוקר טוב, שארלוט!" ג'יימס קרא כאשר הבחין בה. מצדו האחד, ישבה נואל הטיפשה שסחטה ממנו ידע וסיכומים בתום כל שיעור, ומצדו השני היה מושב ריק. שארלוט נאנחה בלבה והלכה לשבת שם בחוסר חשק.

"בוקר טוב ג'יימס", אמרה.

"בוקר טוב גם לך, שארלוט", נואל הביטה בה במבט מתעב בזמן שהיא חלפה מעל מקום מושבה. שארלוט התעלמה ממנה, התיעוב היה הדדי בין השתיים מאז ששארלוט סירבה ללמד אותה את כל החומר של קורס מסוים, שבוע לפני המבחן המסכם שלו בשנה שעברה. ג'יימס, בניגוד לשארלוט, היה מוכן לעשות דברים מן הסוג הזה.

ג'יימס עקב אחריה במבטו בזמן שהתקדמה למקום מושבה המיועד. כשכבר התקבעה, הוא הביט בה בחיוך ולא אמר דבר. שארלוט לא ידעה מה לומר, היא מעולם לא מצאה את עצמה לבדה עמו.

"הסתדרת עם החומר?" הוא שאל לפתע.

"של שבוע שעבר?"

"כן, מה שאמרת שפספסת"

"כן, קראתי כבר", היא ענתה.

"אם משהו לא מובן, אין לי בעיה להסביר לך", הוא הבהיר.

"אמרת לי כבר, תודה. הסתדרתי", חיוכה היה קלוש.

גרין נכנס בצעדים זריזים לכיתה וטרק את הדלת מאחוריו. הוא הקרין אווירת אבל היות וחולצתו המכופתרת הייתה שחורה, וכן גם המכנס והנעליים. הוא זרק את תיקו על השולחן בברוטאליות. שארלוט העיפה מבט לאחור, וראתה כי ג'יל, באק וקיילה עדיין מצחקקים ביניהם. לא רק הבדידות, אלא גם הקנאה שתקפה אותה באותם הרגעים, השיבו אותה לתקופות נוספות בגיל ההתבגרות שהיא הייתה מעדיפה לשכוח. מילא קיילה שלא יודעת, אבל כיצד ג'יל, שהבחורה הלא-מוכרת מן המסיבה של באק, הגדירה בתור 'חברה שלה', יכלה לשבת ולצחקק עמו כך? למרות ששארלוט נזהרה מלהגדירה כך, היא בכל זאת התקשתה להאמין שמיצג הדאגה של ג'יל למראה מעורר הרחמים שלה באותו ערב יום שישי, היה מיצג בלבד.

"הגעתי. בוקר יום שלישי שלכם נהרס!" גרין קרא על-מנת להשתיק את כל הסטודנטים. הוא הביט בשעון היד שלו בחטף.

"באמת נהרס", נואל התמרמרה לג'יימס. ג'יימס לא הגיב.

השיעור עסק בהורמונים פחות מרתקים מהאוקסיטוצין עליו נלמד בשיעור שעבר, גרין גם היה נראה עצבני וחסר סבלנות, לכן גם השיעור עצמו עבר בצורה פחות מעוררת עניין מבדרך כלל. כאשר נגמר השיעור, גרין נמלט מן הכיתה כאילו חייו היו תלויים בזה. קיילה דאגה לספור את כמות הפעמים בהן הוא הביט בשעונו וברגע היעלמותו הפתאומית, היא תפסה את מקום המרצה והכריזה מול כלל השוהים באולם שהמספר היה 12 בלבד. שארלוט ניצלה את הרגע בו קיילה הייתה רחוקה מבאק, על-מנת לוודא שהיא לא תתקע עם ג'יימס למשך שארית היום, אך הוא הקדים אותה.

"שארלוט, את רוצה שנלך לקנות קפה?" הוא שאל.

שארלוט הסתובבה חזרה לכיוונו בעל כורחה וחשבה במשך כמה שניות, כאשר לבסוף אמרה: "אולי נקרא לקיילה גם?"

"כן, מה שתרצי", הוא ענה ושוב הביט בה בחיוך ההוא.

שארלוט הזדרזה לתפוס את קיילה.

"שלום לך", היא קרצה לשארלוט, כאשר סוף-סוף הגיעה אליה.

"בואי איתנו לקנות קפה!" שארלוט התחננה.

"מה, למה? תלכו לבד, אני לא רוצה קפה עכשיו"

"למה את עושה לי את זה?"

"את מה?"

"השידוך הזה", היא נאלצה להתכופף משמעותית כדי ללחוש באוזנה.

"איזה שידוך? אני לא רוצה קפה, וסוף-סוף אני מדברת עם באק!" קיילה זינקה במקומה.

"לא, את לא. ג'יל מדברת איתו, את מדברת איתי", שארלוט עמדה איתנה כסלע מולה.

"אז הנה, תראי שזה לא נכון", היא הלכה מסביבה וחזרה למושבה לצד ג'יל ובאק. שארלוט הסתובבה והבחינה בג'יל שנופפה לה מרחוק בחיוך.

שארלוט נופפה חזרה ונאנחה.

"אז הולכים?" ג'יימס הפתיע אותה כשצץ מאחוריה.

"כן, הולכים", שארלוט ענתה בחוסר רצון.

שארלוט וג'יימס לא הוציאו הגה עד שנטשו את בניין לימודי הפסיכולוגיה. ג'יימס, שתחילה חש ביטחון מסוים כאשר היא הסכימה ללכת עמו, החל לחוש מיותם מאותה התחושה. מבטה היה מצוברח, או מריר, בכל אופן הוא יכול היה להבין שהיא לא בדיוק צהלה מאושר לצדו.

"קצת אכזבת אותי אתמול", שארלוט הביטה לכיוונו, אך בו-זמנית התרחקה מעט.

"למה? כי שתקתי?" הוא גיחך.

שארלוט הנהנה, "באת עם רוח של לוחם, איך גרין הצליח לרסק אותך?"

"הוא אחראי על ציונים של ארבעה קורסים שונים שאני לוקח אצלו, באמת חששתי", הוא אמר, "מה שמזכיר לי, תבואי איתי למשרד שלו אחרי שנקנה קפה"

"אני חייבת?"

"לא, אבל הוא היה נראה קצת נבזי היום", ג'יימס אמר. שארלוט ידעה היטב שג'יימס לא באמת חשש ללכת לבדו למשרדו של גרין.

"בסדר", היא נאנחה. מה עוד יכלה לומר? במילא, אף אחד, פרט לג'יימס, לא חשק בחברתה.

עם הקפה בידם, כאשר ברקע, שתיקה ממושכת נוספת, השניים עלו למשרדו של פרופסור גרין. דלת משרדו הייתה פתוחה לרווחה, אך הוא לא היה שם. מרצים אחרים שהסתובבו בקומה טענו שהוא אמור לחזור בכל רגע, אז הם הרשו לעצמם להיכנס ולחכות לו שם. על הקיר, לצד תעודות ההוקרה והתארים הממוסגרים, התנוססה אותה תמונה של פרנקלין דלאנו רוזוולט, הנשיא שגרין כה העריץ. שארלוט, שלא התעניינה במיוחד בפוליטיקה, ובטח שלא בפוליטיקה אמריקאית, אמנם זיהתה את האיש בתמונה, אך התקשתה להבין מדוע תמונתו היא זו שדווקא תלויה לה שם. ג'יימס הביט בתמונה בסלידה, בעוד שארלוט עברה לבחון את שולחן העץ שעמד בקצה המשרד. ליד המחשב הגדול והשחור שהיה על השולחן, הונחה תמונה של ילדה מחויכת ומאושרת בגיל הפעוטון. על התמונה היו סימני בלאי תקופתיים. היה ברור שזו תמונה ישנה של בתו. הנשיא רוזוולט ובתו של גרין. שתי הדמויות שזכו לכבוד להיות ממוסגרים במשרדו של המרצה אשר מוכן להישאר באוניברסיטה גם בלילות. שארלוט כמעט והתפתתה לפתוח את המגירה היחידה של שולחן העץ.

"בוקר טוב, פרופסור", אמירתו של ג'יימס מנעה ממנה להוציא לפועל את המעשה.

"בוקר טוב ג'יימס. מחפשת משהו, שארלוט?" הוא שאל כשהבחין בה עומדת מאחורי השולחן של משרדו. גם הוא אחז בכוס קפה בידו.

"הבת שלך בתמונה מתוקה מאוד", היא הרימה את התמונה בידה והראה לו אותה.

"תודה. זאת תמונה מאוד ישנה", הוא לא הביט בתמונה, אלא רק הניח את כוס הקפה שלו על השולחן, לקח את התמונה מידה של שארלוט, והניח אותה בחזרה במקום.

"אני צריך את האישור", ג'יימס אמר לו.

"לנושא המחקר? כן, חכה", הוא התקדם לכיוונה של שארלוט שקפאה במקומה.

גרין פשוט נעמד לצדה והביט בה במשך זמן די ממושך, היא לא הבינה מדוע הוא לא מניע את מבטו ממנה, ומדוע הוא פשוט עומד שם לצדה כאשר מרווח האוויר ביניהם כמעט ואיננו.

"אני צריך את המגירה", הוא אמר לבסוף. שארלוט האדימה במבוכה, היא אספה את כוס הקפה שלה ונעה משם במהירות, בחזרה לצד השני של השולחן.

"דרך אגב, שארלוט, אם את כבר כאן, למה לא הגשת עדיין את הערעור לגבי ההצטיינות?" הוא הוציא את המסמכים הרלוונטיים לעניינו של ג'יימס מן המגירה תוך כדי ששאל.

"למען האמת, זה לא ממש בראש סדר העדיפויות שלי כרגע", היא אחזה בעורפה, עדיין מעט סמוקה.

"הבנתי ששבוע הבא האפשרות לערער נגמרת, לא?" ג'יימס תהה.

"כן, כי מתקרבים לסיום הסמסטר. חבל מאוד, שארלוט, זה גם לא שאת צריכה לעשות יותר מדי חוץ מלמלא את טופס הערעור ולשלוח אותו במייל למרת'ה בראון", הוא שלל מפרופסור בראון את התואר שלה.

"גם ככה אין לי את טופס הערעור", שארלוט אמרה.

גרין הוציא טופס ערעור מאותה המגירה והגיש לה אותו בחיוך, "עכשיו אין לך תירוצים", הוא צחק ואף הגיש לה עט.

"מה, למלא אותו עכשיו? כאן?" היא תהתה.

"למה לא? תמלאי ואני אשלח לה עכשיו", הוא פתח את המחשב ואת סורק המסמכים תוך כדי השענות קדימה על השולחן, "אבל תמהרי אני צריך ללכת עוד כמה דקות", הוא הביט שוב בשעון שלו.

בעוד שארלוט מיהרה למלא את הטופס, ג'יימס לא יכול היה לעמוד מאחוריה ולבהות סתם כך באוויר.

"רוזוולט נראה חולה בתמונה הזאת", ג'יימס הביט בגרין בהתגרות.

"הגיוני, הוא היה חולה כבר באותה התקופה", גרין ענה, עיניו דילגו בחיפזון מן הטופס של שארלוט למסך המחשב מולו.

"לא היה עדיף לתלות תמונה של נשיא אחר, בריא יותר? נניח רייגן או אולי אפילו לינקולן?" ג'יימס הציע כמובן נשיאים אהודים מן המפלגה בה גרין לא תמך, והוא עצמו כן.

"מה לגבי דונאלד טראמפ?" גרין עקץ.

"רוזוולט דווקא היה נראה לא רע", שארלוט כמעט סיימה במלאכת מילוי הטופס.

"כן, יחסית לנשיאים אחרים", גרין צחק למשמע האמירה שלה.

"יחסית לטראמפ בטוח", היא גיחכה.

"למה לא לתלות תמונה של ברני סנדרס?" ג'יימס המשיך את השיחה העוקצנית.

"הוא לא יהיה נשיא, לצערי הרב מאוד", גרין ענה.

"אז בשביל מה ללכת לעצרת התמיכה שלו?" ג'יימס התקיל אותו.

גרין נמנע מלענות, הוא המשיך לבהות במסך שמולו.

"סיימת?" הוא פנה לשארלוט. היא הנהנה תוך חתימת שמה בתחתית הטופס.

"יופי", הוא לקח את הטופס מידה, סרק אותו ושלח. "זהו", הוא סגר את המחשב ונע במהירות ממקומו ואל כיוון דלת המשרד.

"תודה רבה, פרופסור גרין", שארלוט אמרה, תוך כדי שהיא וג'יימס כבר לוו החוצה מן המשרד בעל כורחם.

"נקווה לאישור", הוא נעל את דלת משרדו, "יום טוב לכם", מיהר לומר לפני שנטש אותם, ולפני שהספיקו לומר עוד מילה.