הורמון האהבה – פרק 6 (16+)

הציפורניים שלה היו מחודדות וארוכות באופן מגוחך. הן היו צבועות שחור, ועליהן פוזרו נקודות אור מסנוורות וקישוטי כוכבים. כל מה ששארלוט יכלה לחשוב עליו בעודה עוקבת אחר תנועות הערבוב המהירות של הקלפים המגושמים, הוא כיצד האישה הזו הייתה מסוגלת להתמודד עם ריס תועה בתוך גלגל העין?

הקלפים העבים החלו להיפרס מול עיניה. הקלפים עצמם וקישוטי הצורות השמימיות הסגולות שהיו על גבם היפנטו את שארלוט שאיבדה כבר את חוט המחשבה, דבר לא עמד במרכז דמיונה. האישה, שהייתה בסוף שנות ה30 לחייה, העבירה את ידיה העדינות מעל לקלפים שזרקה בחינניות דרמטית אל מול שארלוט המהופנטת.

"את זוכרת שאת יכולה להקליט אותי בכל רגע?" האישה חזרה על המשפט שאמרה לה כשנכנסה לחדרה העמום והמסתורי, אפוף הניחוח ייחודי ומשולב של סוגי קטורת ונרות שונים.

שארלוט הנהנה, היא ידעה זאת ולא הייתה מעוניינת להקליט אותה. באופן כללי המעמד היה לה משונה, היא לא חשקה בקיומן של ראיות לקיום האירוע. היא בעצמה הייתה לועגת לסוג האנשים שהיו הולכים לקריאת עתידות מסוג כזה או אחר, אך התקופה האחרונה הובילה אותה למסקנה שלא יזיק לה לנסות.

האישה הפכה את הקלפים כך ששכבו על גבם המהפנט, וחשפה את האיורים המעניינים למדי. שארלוט כבר ראתה שחורות, חלק מהקלפים פנו לכיוון האישה, ולא לכיוונה, והאישה כינתה אותם קלפי "נסיגה". נסיגה אף פעם לא יכלה לבשר טובות, גם אם האישה דלילת השיער תנסה לשכנע אותה שכן.

"טוב, אז נתחיל בחדשות הטובות, חיי האהבה שלך הולכים להשתנות בזמן הקרוב!" היא חייכה אליה.

"כן?" שארלוט כיווצה את תווי פניה בניסיון להתרכז ולצאת מהטראנס בו שקעה קודם לכן.

"את תפגשי גבר בחודשים הקרובים. הוא לא יהיה בדיוק הטיפוס שלך, וייקח לך זמן להבין אותו, אבל את כן תתאהבי. בעצם, את תרגישי אהבה שאף פעם לא הרגשת עד היום", האישה הסבירה.

"אז הוא יהיה הנשמה התאומה שלי?" שארלוט, שתהתה לרגע אם היא בכלל האמינה בנשמות תאומות או בנשמות בכלל, מיהרה לשאול.

האישה עצרה וחשבה מספר רגעים. היא הוציאה לפתע קופסא מוזרה ממתכת שהייתה מלאה בצורות קטנות וסמלים. היא ערבבה את תכולת הקופסא עם ידה במשך כמה שניות ולבסוף הניחה אותה מתחת לפניה של שארלוט וסימנה לה להוציא חופן פיצ'יפקס עם ידה ואז להניח אותם על השולחן.

האישה הביטה בחפצים הקטנים חסרי הזהות הברורה, ואף חפנה אותם בין שתי כפות ידיה. לבסוף, היא השיבה את החפצים חזרה לתוך קופסת המתכת.

"את כבר פגשת את הנשמה התאומה שלך", קבעה במבט דרמטי, "אנחנו לא תמיד זוכים לחיות בזוגיות עם הנשמה התאומה שלנו. אני רואה שפספסת אותו כבר, אבל העתיד נראה חיובי, כמו שכבר אמרתי", היא סיכמה וניגשה חזרה לקלפים.

"כן, פשוט תמשיכי", שארלוט אמרה ברוגז חסר סבלנות.

"אני רואה בחור צעיר, בערך בגילך, אולי טיפה צעיר או טיפה בוגר יותר. הוא רזה-רזה-רזה, ויש לו שיער מאוד בהיר! אולי חום בהיר, או בלונדיני, אולי הוא אפילו עם קרחת! אני רואה כסף! זה אדם עם כסף!" האישה הוסיפה.

"יש לך את השם שלו?"

"לא השם המלא, אבל אני רואה את האות ג', אולי ק', זה צליל חזק מהגרון, אבל זהו, זה כל מה שאני מצליחה לראות לגבי השם", האישה אמרה.

"במה הוא עוסק?" שארלוט נשענה עוד יותר קדימה כדי להאזין באופן מיטבי.

"זה מישהו קר ומחושב, וגם המקצוע שלו כזה", האישה עצמה את עיניה וכיווצה את מצחה, כאילו מתאמצת לקלוט את המסר מאלוהים יודע מי.

"עורך-דין? רואה חשבון?" שארלוט תהתה.

"עורך-דין אולי, אבל לא רואה חשבון. אני רואה מישהו עם הרבה תעודות, זה מישהו שלמד המון! יש לו גם המון שכל, חוץ מכסף!" היא פקחה את עיניה ושילבה ידיים.

"זה יכול להיות כל אחד מהלימודים, אני סטודנטית לתואר שני", שארלוט אמרה.

האישה הנידה את ראשה לשלילה וחטפה את ידה של שארלוט. היא הפכה את כף ידה כך שתפנה כלפי מעלה וטחבה את אצבעה בחוזקה רבה במרכז כף ידה.

"לא, אני לא רואה שאתם לומדים ביחד. את עוד לא מכירה אותו", היא קבעה.

"פסיכולוג זה באמת גם לא מקצוע מחושב וקר כל-כך", שארלוט אמרה.

"זה אדם קר ומחושב, קצת נרקיסיסט אפילו, אבל החיים שלך איתו יהיו כל-כך קלים! הוא ייתן לך חיים שבחיים לא חלמת עליהם!"

"אבל אני לא רוצה מישהו נרקיסיסט", היא ענתה בתמימות.

האישה עזבה את ידה של שארלוט ונשענה חזרה לאחור במושבה מבלי להוציא הגה, היא רק המשיכה להביט בעיניה העצובות של שארלוט.

"הספיק לי מנרקיסיסטים", שארלוט המשיכה.

"תרצי שנדבר על מה שהקלפים צופים לך בתחומים אחרים?"

"כן", שארלוט הפצירה.

בעודה רועדת ללא הרף תחת זרועה העוטפת של ג'יל, שארלוט נזכרה באירוע ההוא לפני ארבעה חודשים. דבר לא צמרר אותה כמו המחשבה על העתיד הרומנטי שהקוראת בקלפים ניבאה עבורה, אולי המחשבה על העטלף המת, אך הזיכרון ממנו עתיד להעלם בסופו של דבר, בעוד העתיד הרומנטי הנוראי עוד לא התרחש, ועשוי לארוב לה מעבר לכל פינה. התקף הרעד החריף ככל שהן העמיקו יותר אל תוך שביל עצי העטלפים. אחיזתה של ג'יל התחזקה, ככל שהתעצמו רעידות גופה. שארלוט העלתה במוחה מחשבות שיכר מטופשות, דוגמת כמה חבל שג'יל איננה גבר, משום שהיא מעולם לא פגשה באחד שעטף אותה ודאג לה בצורה כזאת. קיילה הייתה יכולה להיות גבר מאוד מעיק, כי היא כזו גם כאישה, אבל לבטח גם קיילה בדמות גבר הייתה עדיפה על רבים מן אלה שהיו שייכים לעברה הרומנטי של שארלוט, וגם על אותה דמות נרקיסיסטית, קרה ומחושבת שהיא טרם פגשה.

מחשבותיה של שארלוט נגדעו לפתע משום שג'יל עצרה במקומה. קיילה שהשתרכה מאחור, כמעט נתקעה בשתיהן.

"את בסדר?" ג'יל שאלה.

"אני בסדר גמור, אני רק רוצה לחזור כבר הביתה", שארלוט ענתה וכמעט מעדה בזמן שהיא רק עמדה דום במקומה.

קיילה עקפה את שתיהן בחוסר רצון, הסתובבה עם פניה לכיוונן, רק כדי לומר לשארלוט ש"היא פשוט שתתה יותר מדי". שארלוט לא הגיבה וקיילה נאנחה.

"שתיתי בדיוק את מה שהיא שתתה!" ג'יל הגיבה בתקיפות מגוננת.

"אולי יש לך יותר סיבולת", קיילה הסתובבה עם פניה קדימה שוב, היא נתנה להן להתקדם צעד אחד לפניה, אך אז שלושתן עצרו במקום.

"מ-מה זה? ראיתן שמישהו עומד שם בחושך?" קיילה זעקה בלחש למראה הזר שעמד לו במרחק-מה מהן.

"נראה לך שאני שמה לב למשהו? אני בקושי עומדת", שארלוט כיווצה את עיניה בניסיון לראות מה שתיהן ראו שהיא לא. היא ניסתה להתקדם מעט כדי להבחין טוב יותר, אך ג'יל משכה אותה אחורה. ג'יל הביטה בה במבט זועף, כאילו הייתה ילדה קטנה שהפרה את ציווי אמה.

"באמת עומד שם מישהו. אולי נלך מסביב? זה קצת מפחיד", ג'יל הצמידה את שארלוט אליה.

שארלוט לא אהבה את הפטרוניות הבלתי צפויה של ג'יל. אם זר עמד שם מולן, ועוד לבדו, האם אכן קיימת סיבה ממשית לחשוש ממנו? הרי אם מדובר בסטודנט שיכור, הוא לעולם לא יצליח להשיג אותן, ואם מדובר בעובד תחזוקה, הוא לא יעז לעשות להן דבר, כי מי היה רוצה להסתבך עם המשפחות העשירות והמשפיעות של הסטודנטים של אוניברסיטת ג'ורג'טאון? וגם אם כן, סכנת האירוע האפשרית לא הרתיעה את שארלוט, שאהבה להשליך את עצמה אל מה שעשוי היה להוביל לתוצאות דרמטיות ומטופשות, ואחר-כך לבכות ולהתחרט על כך. אם הגורל החליט שהן ייפגעו הלילה מידי הזר, לפחות היא תספוג את הפגיעה כמו שיותר מהר, או לפחות תקריב את עצמה למען ג'יל וקיילה. היא חשה את דופק לבה מאיץ, נשימותיה החלו להילחם בריאותיה, הרעידות רק המשיכו להתגבר, ואת סביבתה, שהחלה להסתחרר סביבה, הסתיר מסך שחור שרק היא הייתה מסוגלת לראות. אם היא לא תפצח בריצה כעת, היא תאבד את הכרתה.

"אתן פשוט פחדניות, בואו כבר!" שארלוט השתחררה מאחיזתה של ג’יל ופצחה בהליכה נחושה ומהירה שכמעט והפכה לריצה בהמשך כיוון השביל, עד הרגע בו רגליה והכרתה אכזבו אותה והיא הוטלה ארצה בחוסר ברירה.

היא החלה לפקוח אט-אט את עיניה, שדמעו מעט בשל התאורה העוצמתית שהתנוססה מעל לראשה. היא חשה מגע יד מוכר שאחז בזרועה, אך לא בעדינות, אלא באגרסיביות חֲרֵדָה. בפינת החדר, עמד לו גבר, שחזותו עדיין הייתה מטושטשת מדי עבורה. למרות זאת, היא כן יכלה להבחין בקומתו הרמה, במנח גבו הזקוף, ובכך שהוא שוחח בטלפון. האיש לבש סוודר עבה בעל צווארון בצבע חום, שהיה נראה לה מוכר מדי, ומכנסיים שחורות ומחויטות מבד קורדרוי, אותם הצמידה לגופו חגורת עור שחורה.

"אני מצטער מֵלוֹדִי, אני יודע שהבטחתי לך שאני אספיק להגיע הערב, אבל משהו קרה, מה אני יכול לעשות?" גבו של הגבר פנה אל כיוונה של שארלוט חצי השכובה על הכיסא המרופד והבלוי. ברגעים אלה היא כבר הבינה שהחדר בו היא נמצאת הוא למעשה מעבדה. צמרמורת יחידה עברה בגופה, אך הרעידות חלפו.

"אני לא תכננתי להתעכב יותר ממה שהייתי אמור להתעכב, את יודעת שאני משתדל", הוא המשיך.

"היא התעוררה!" פניה המנומשות לחלוטין של קיילה צצו לפתע מול פניה של שארלוט.

הדמות שאחזה בזרועה בעוצמה, נעה ממקום מושבה והעיפה מבט קרוב מדי בפניה של שארלוט גם היא.

"מה קרה?" שארלוט ניסתה לשקוע עוד יותר אל תוך הכיסא והסיתה את פניה משתיהן.

"תני לה אוויר", ג'יל אמרה וסחבה עמה את קיילה אחורנית.

"את רוצה מים?!" קיילה זעקה בעודה כבר מוזגת מים מהקולר שעמד בפינת המעבדה אל תוך כוס פלסטיק חד-פעמית.

"שיהיה", שארלוט ענתה והסתירה את עיניה מן אור הפלורסנט באמצעות ידה.

"מתוקה, אני אדבר איתך כבר מחר, אני מבטיח לפצות אותך. אוהב אותך המון, לילה טוב", הגבר שעמד בקצה השני של המעבדה, סיים את שיחת הטלפון המייאשת שלו, אך לא שש להסתובב לכיוונה. הוא נאנח, וטמן את מצחו בידו החופשית. טרם הסתובב והתקרב אליה, שארלוט זיהתה את קולו המחוספס, לכן היא כבר ידעה את זהותו הוודאית של הגבר מהרגע בו יכולת המחשבה שבה אליה. קיילה בדיוק הגישה לה את כוס המים שהיא לא ביקשה, ובהתאם לכך, היא נאלצה להזדקף ולשבת כראוי. קיילה נצמדה אליה תוך כדי הישיבה בכיסא המשרדי שעמד לצד הכיסא הבלוי עליו שארלוט ישבה. ג'יל שמרה על מרחק מסוים, אך השגיחה עליה במבטה. לבסוף, פרופסור גרין הסתובב וצעד במהירות לכיוונה.

"תני לי רגע לשבת כאן", הוא פנה לקיילה שחטפה משארלוט את כוס הפלסטיק הריקה, וקמה במהירות.

מבטו של גרין במסגרת אותו אירוע לא היה מוכר לאף אחת מהן. היה זה מבט חסר סבלנות, כועס, עייף, זועף, ואפילו מעט עצוב. הוא לקח את ידה של שארלוט באדישות, ובנחישות הניח שתי אצבעות על שורש כף ידה, בצמוד לוורידים התכולים-ירקרקים שבלטו דרך עורה החיוור.

"תגידו לי כשעוברת דקה מעכשיו", הוא אמר וכיוון את מבטו לשעון על הקיר. ג'יל הצמידה את עיניה על השעון כתגובה, בעוד קיילה בהתה בפניה המבועטות של שארלוט. לעומת זאת, מבטו המרוכז של גרין הופנה הצדה ומטה באותן שישים שניות שקטות מדי.

"זהו", ג'יל הכריזה בתום הדקה.

"יש לך דופק קצת מהיר", גרין קבע ושחרר את ידה. הוא סידר את משקפיו חזרה במעלה אפו, לאחר שהן נפלו במקצת, וקם.

"אז הכל בסדר, נראה לי שאנחנו יכולות ללכת", שארלוט אמרה.

"תחכי עוד כמה דקות, שלא תסתחררי שוב", הוא אמר וחזר לנייד שלו.

"זה לא מהאלכוהול", ג'יל קבעה לאחר שהביטה בשארלוט במבט חצי מרחם וחצי מודאג.

"אני כל-כך מצטערת, פרופסור", שארלוט התעלמה מג'יל ופנתה לגרין שחייג למספר מסוים בנייד שלו, תוך כדי שידו השנייה אוחזת בברוטאליות בשיער ראשו האפור והַתָּפוּחַ.

הוא רק הביט בה לרגע קצר באותו מבט מְגֻוָּן רגשות ולא מוכר, ואז יצא החוצה מן המעבדה.

שארלוט טמנה את פניה בידיה במבוכה.

"את רואה שהוא בן אדם מזעזע? אפילו האריסון היה מתנהג בצורה אנושית יותר ולא שופט אותך ככה", קיילה שוב התיישבה לידה.

"נראה לי שעובר עליו פשוט משהו", ג'יל אמרה בידיים שלובות, תוך כדי שהיא מתקרבת לכיוונה של שארלוט.

"ברור, הוא פה באמצע הלילה. הוא היה צריך להכין את עצמו לאפשרות שסטודנטים שיכורים ייפלו לו ליד הרגליים. איש חסר חיים ועלוב", קיילה ענתה.

"כן, אה?" שארלוט ענתה בציניות מרה. היא רצתה להעביר את נושא השיחה וללכת משם כבר. קיילה השתתקה.

"אולי תעזרו לי לקום ונְדַדֶּה לכיוון תחנת המוניות?" שארלוט אמרה והזיזה את שתי רגליה לצדי הכיסא. שתיהן עמדו מכיווניה הנגדיים והושיטו לה יד, הפעם קיילה לא השתרכה מאחור, ושלושתן צעדו בקצב זהה. כאשר הן פסעו החוצה מן המעבדה וחיפשו אחר גרין, הן ראו את דמותו עומדת הרחק מדי משם. הוא שוב היה עסוק בשיחת טלפון, אך בו-זמנית, הוא שם לב לשלושתן בעודן נוטשות את מעבדתו וצועדות בקושי בהמשך שביל עצי העטלפים. מבטו לא הוסת מהן, עד שהיו רחוקות מדי ונעלמו.

"אני לא מאמינה שהפכתי את עצמי הרגע לסטודנטית השנואה עליו", שארלוט רטנה.

"מה אכפת לך?" קיילה הגיבה.

"כי הוא זכר את השם שלי ואני מרגישה שאיכזבתי אותו, בסדר?! כמה מרצים זוכרים את השם שלך, קיילה? כמה מרצים זוכרים את השם שלי, חוץ ממנו?!" שארלוט צווחה.

"כל המרצים זוכרים את השם שלך אם את מצטיינת. כאילו, כולם חוץ מהאריסון, הוא כנראה לא זוכר את השם של עצמו", ג'יל ענתה.

"את יודעת שאני לא מצטיינת, דיברנו על זה", שארלוט נאנחה.

"בסדר, היית מועמדת, זה די אותו דבר", ג'יל אמרה בספק מסוים.

"זה עדיין מביך. אתן לא הייתן מובכות ממש אם הייתן אני?"

"ברור שכן", ג'יל הפצירה.

"אולי, אם זה היה מרצה אחר", קיילה הגיבה.

"אז אתן יכולות להבין. חוץ מזה, אני לא שיכורה כמעט, זה מה שהכי מעצבן. אם הייתי שיכורה ברמה כזאת, אז בסדר, היה מגיע לי, אבל אני לא יודעת מה קרה לי. זה לא בגלל האלכוהול, אני מכירה את עצמי", שארלוט התעקשה.

"נכון, אני מסכימה איתך. יכול להיות שהיה לך התקף חרדה או התמוטטות עצבים, או לא יודעת, משהו בסגנון", ג'יל אמרה.

"התקף חרדה ממה?" קיילה התערבה פתאום.

"באמת ממה?" שארלוט תהתה.

ג'יל וקיילה השתתקו, סייעו לה לעבור את שער האוניברסיטה, ולבסוף הושיבו אותה במושב האחורי של המונית היחידה שעמדה שם. שתיהן בחרו לחכות למוניות נוספות שיגיעו לתחנה ונופפו לה לשלום לאחר שהמונית בה היא ישבה החלה לנוע.

שארלוט כמעט וזחלה לכיוון דירתה. נהג המונית אף הציע לסייע לה בדרכה לשם, אך היא סירבה מתוך החשש הברור. למרות שגופה היה תשוש לחלוטין, נפשה דווקא הייתה ערנית למדי. לפני שנפלה על מיטתה, היא אספה את "גאווה ודעה קדומה" שהונח לו על גבי ארון הנעליים במסדרון דירתה מאז שרכשה אותו ביריד הספרים באותו השבוע. עם הספר בידה, היא פסעה באיטיות אל עבר חדר השינה שלה. לבסוף, היא נרדמה, אך לא לפני שהבינה עד כמה שהספר משעמם אותה.