הורמון האהבה – פרק 3 (18+)
באק הושיט לשארלוט את זרועו בתקווה שהיא תקפל את שלה בשלו, כמו בסרטים הישנים. היא עשתה בדיוק כך, למרות שאחרי שנייה בדיוק היא רצתה לקבל את זרועה בחזרה. היא שנאה מחוות רומנטיות קלישאתיות.
העטלפים על עצי האוניברסיטה כבר הרגישו בנוח להתעופף ממש מעל ראשיהם. שארלוט ניצלה את המצב כדי למשוך את זרועה מבאק וכיסתה את ראשה עם ידיה מתוך חשש אמיתי מסוים. באק כתגובה, עטף אותה בידו, ובכך הבטיח לה שהיא בטוחה מהמכרסמים המעופפים.
"את מפחדת מעטלפים?" הוא תהה.
"אני מפחדת מהמחלות שלהם", היא ענתה.
"הבנתי", הוא עצר לפתע, מה שחייב גם אותה לעצור, "מסכן קטן, תראי", הוא הצביע על הקרקע. היה זה גור עטלפים שרוע ומחוסר חיים.
מבטה של שארלוט היה חצי מרחם וחצי נגעל. היא השתחררה מהאחיזה של באק ודילגה מעל גופת החיה חסרת המזל. באק פעל כמוה, אך צמרמורת עברה בגופו.
"מעניין איך זה קרה", באק חשב בקול רם בעודו שוב עוטף אותה בידו.
"כנראה שהוא נפל מהעץ", הבעת פניה נותרה זהה, גם במרחק-מה כבר מן העטלף המסכן.
"אבל הם עטלפים, הם צריכים לדעת לא ליפול מעצים, לא?" הוא לא יכול היה להרפות מן הנושא.
"הוא גור, בטח לא ידע עדיין לעוף או משהו", שארלוט ענתה בחוסר חשק. הוא היה הביולוג מבניהם.
"כן, בטוח", הוא ענה, "אז אנחנו מכבדים את הזיכרון שלו כמו שצריך היום?" הוא שחרר אותה מחצי החיבוק שלו וחייך.
"כמו שצריך", שארלוט חייכה בחזרה, "לא רק עם סתם בירות"
"אל תדאגי", הוא צחק.
שניהם השתתקו לחלוטין במשך זמן מה, שארלוט תהתה מדוע דווקא באק, הדברן מבינהם, נוטף הביטחון העצמי, לא מיהר להעלות נושא חדש. לא הגיוני שנגמרו לו נושאי השיחה אחרי העטלף המת, זה באק!
"אז למה דווקא ביולוגיה?" שארלוט קטעה את השקט הרציף.
"חלק מהמלגה. אני רציתי משפטים, אבל אבא שלי לא יכול היה לשכנע אף אחד לקבל אותי עם ציונים די ממוצעים", הוא הסביר.
"אבל לביולוגיה כן?"
"נראה לי שאת יכולה להבין איך זה קשור לזה שהייתי ספורטאי מצטיין"
"אתה לפחות אוהב את הלימודים?"
"את האוניברסיטה והחיים שקשורים בה, כן. את הלימודים עצמם, פחות", הוא גיחך.
היא הנהנה בהבנה, למרות החשש מהחזרה לאותה השתיקה.
"למה פסיכולוגיה?" הוא שאל.
"תמיד רציתי להיות פסיכולוגית", היא הסבירה.
"למה דווקא פה? כאילו חוץ מזה שאחותך מרצה כאן", הוא התקרב אליה.
"כנראה שרציתי להתרחק מהבית, אבל באמת, כי קודם למדתי במרסיי, אבל זה לא היה רחוק מספיק מבחינתי"
"גרת במרסיי? אני אפילו לא יודע איפה זה בצרפת"
"זה בדרום צרפת, אבל אני בכלל מניס, לא ממרסיי, שגם היא בדרום צרפת"
"מרסיי קרובה לניס?"
"שתיהן בדרום, אבל הן לא קרובות בכלל, הן בשתי קצוות שונים של המדינה"
"אז ממה רצית להתרחק אם גם ככה היית רחוקה מהבית?" הוא היה מבולבל.
"כנראה שמצרפת באופן כללי", היא הידקה את המעיל שלה על גופה ולאחר מכן, שילבה את זרועותיה זו בזו.
באק רצה לשאול משהו לפי תנועות שפתיו, אבל הוא לא ידע בדיוק מה במשך רגעים ארוכים.
"את מעדיפה את ארה"ב על צרפת?" הוא לבסוף שאל.
"ארה"ב", היא חייכה אליו, "אני מרגישה שלא באמת מכירים אותי פה, ובצרפת אני מרגישה כמו סוג של ספר פתוח"
"אני מבין על מה את מדברת, אני גם מרגיש ככה לפעמים", הוא ענה. שארלוט הבינה שהוא לא באמת הזדהה עמה לפי עיניו מחוסרות הרגש.
"אז אולי אתה דווקא צריך לעבור לצרפת", חיוכה הפעם היה מאולץ.
צחוקו למשמע הדברים היה אמין למדי, אבל שארלוט ידעה להבדיל בין מיצג שווא לאמת.
זעקת הדממה הבלתי נעימה שבה. למזלם, הבר היה כבר במרחק חצי רחוב מהם.
"ריק בבר", שארלוט אמרה.
"כן, כי זה יום רביעי ועוד לא תשע", הוא ענה, "אבל יש happy hour"
"ככה חושפים קמצן אמיתי", היא צחקה.
"אני חושב שאת תגלי שאני בדיוק ההפך עד סוף הערב", הוא חייך והחזיר את ידו שעטפה אותה קודם לכן, הפעם הוא פשוט הניח אותה בעדינות על גבה.
"שמעתי שיש בבר שולחן 'פינג פונג' שאפשר לשחק איתו 'ביר פונג'", היא אמרה.
"שמעת? לא היית פה אף פעם?"
"לא, קיילה, אני והבנות מהתואר תמיד יושבות בבר שנמצא מחוץ לאוניברסיטה"
"הנה, דיברת על קמצנים. זה פשוט בר זול יותר, ההוא שמחוץ לאוניברסיטה", הוא הסביר, "גם יש שם תמיד בני שישים מוזרים שמתחילים עם סטודנטיות"
"נכון!" היא צחקה בהזדהות. הם בדיוק פסעו פנימה.
המארחת מלאת השיזוף בהתזה התחבקה עם באק, תוך כדי נעיצת מבט סורק ומקיף בבת לוויתו אדומת השיער. הוא כפה על המארחת את העובדה שהוא בוחר בשולחן מבודד ומרוחק בפינה שלידו היה חלון ראווה ענק שהשקיף על הרחוב בחוץ.
"ברור, 'השולחן'", היא הסתכלה עליו במבט ערמומי-מזדהה והניחה בידו את שני התפריטים. כאשר שארלוט עברה לידה בדרכה פנימה, המאחרת התנהגה כאילו היה זה משב רוח שנע לידה, והתחושה המחלחלת נותרה בשארלוט גם במשך שארית הערב. תחושת קיום הרפאים, עבורה לפחות, היה גרוע משנאה או דחייה.
אזיקי רחמים עצמיים לפתו את כפות ידיה שהחלו להזיע. פתאום היא הזדהתה עם העטלף חסר המזל ההוא; שרועה על הרצפה בניגוד לרצונה, פשוט כי כך רצה הגורל.
היא הכריחה את עצמה לשבת בכיסא, היא גם הכריחה את עצמה להאמין שקיים סיכוי שמשהו יצא מהדייט הזה, והיא גם זו שהכריחה את עצמה ללכת למגרשים מלכתחילה כדי להזכיר לו את קיומה.
"את בסדר?" באק ראה אותה מתיישבת בעודה בוהה באוויר במבט מבועת.
היא ניערה את עצמה לרגע והביטה בו כמה שניות. היא הנהנה, נמתחה, ויישרה את עצמה. לפתע היא חשה אדם אחר.
"למה 'הגפרור הכתום' קראה לשולחן הזה, 'השולחן'?" היא שאלה מבלי להצטער כלל על התואר שהדביקה למארחת.
"כי הוא סוג של שולחן כבוד", באק צחק, "הוא במקום המושלם לדייט"
שארלוט לא הגיבה. היא הביטה בו תוך מעבר לתנוחת 'האדם החושב'.
"אז ספר לי על עצמך", היא אמרה.
באק התמהמה קצת. הוא לא היה רגיל לשמוע בחורה אומרת לו דבר כזה, פשוט כי לרוב הוא היה מתחיל לספר על עצמו מיוזמתו.
"נולדתי בפלורידה אבל עברנו לפה כשהייתי בן ארבע בגלל העבודה של אבא שלי", הוא סיפר.
"מה העבודה שלו?"
"לא יודע אם שמעת עליו, וכנראה שלא, אבל בגדול אבא שלי שופט בבית המשפט העליון", הוא סימן למלצר-ברמן להגיע ומהר.
"והוא סידר לך את המלגה?"
"כן, דיברנו על זה", הוא צחק.
המלצר-ברמן הגיע לשולחן שלהם, "מה תרצו?" הוא שאל.
"נתחיל בבירות לא?" באק שאל אותה.
"כן, אני רוצה בקבוק 'סטלה'", שארלוט ביקשה לאחר מבט חפוז בתפריט שנועד לוודא שהבירה האהובה עליה אכן חלק ממנו.
"אני 'היינקן'"
"ומהצ'ייסרים שמגיעים לכם חינם?" המלצר-ברמן שאל.
"וודקה", שארלוט ענתה.
"אני זורם איתה, אז גם", באד ענה ושילח את הברמן-מלצר לדרכו.
"אז אתם קרובים?" שארלוט שאלה.
"מי? אני והברמן?" באק תהה בבלבול.
"אתה ואבא שלך השופט", היא הבהירה.
"ל-לא הייתי אומר", הוא שאף אוויר לרגע והמשיך, "הוא כאילו כן סידר לי המון דברים בחיים, אבל הוא לא באמת היה חלק מהם"
"ולהתקבל לאוניברסיטה גם היה משהו שהוא רצה בשבילך?"
"כן, אני כנראה לא באמת יודע מה אני רוצה בכלל ללמוד. חשבתי בהתחלה שמשפטים, אבל זה היה יותר רעיון באוויר אחרי התיכון ממשהו שבאמת רציתי", הוא הניח את שתי ידיו על השולחן. שארלוט ניצלה את הרגע והניחה את ידה על ידו בעדינות. בתגובה לכך, הוא עטף את ידה בידו.
"מה איתך? איך ההורים שלך ישבו לך על הראש?"
"הם לא", היא חייכה, "אמא שלי היא קצת כמו אבא שלך במובן שהיא רופאת ילדים בכירה, אז רוב הילדות שלי כמעט לא ראיתי אותה, וכנראה שבגלל זה היא לא הרגישה בנוח באמת להגיד לי מה לעשות"
"ואבא שלך?"
"לאבא שלי יש מאפייה שאני וכל האחים שלי, חוץ מאמילי, עבדנו בה. אבל כבר תקופה של כמה שנים שאף אחד מאיתנו לא עובד בה, אז הוא מעסיק עובדים מבחוץ", היא משכה חזרה את ידה מידו של באק. הסכנה שהנושא יעבור מההורים שלה, אליה, הייתה קרובה.
"רופאה שהתחתנה עם אופה? איך זה קרה?" הבירות והצ'ייסרים בדיוק הגיעו, ובאק לא הצליח להדחיק את ההתלהבות שלו.
"היא נכנסה להריון לפני שהיא התקבלה ללימודים", היא הרימה את הצ'ייסר שלה, והוא גם בעקבותיה.
"לחיי אנשים לא שיפוטיים", הוא אמר ושניהם לגמו את מלוא הכוסית בלגימה אחת.
שארלוט ידעה שאמה דווקא הייתה אישה מאוד שיפוטית, וכמובן שאילו באק באמת היה מקשיב למשפט האחרון שלה, הוא היה מבין את זה.
לא ששיפוטיות לדעתה הייתה בכלל תכונה רעה, למעשה, ההחלטה הפתאומית לא לתת יותר מדי חשיבות לערב הזה נבעה מהמחשבה, אולי הדי שיפוטית שלה, שהיא ובאק, גם ככה לא ישרדו יותר מדייט אחד.
רגע אחרי ששניהם הניחו את כוסיות הצ'ייסרים שהותירו שריפת וודקה אופיינית בגרונם, היא מיהרה להתחיל ללגום מהבירה, והוא שוב, לגם בעקבותיה.
"אתה לוקח שלוק בכל פעם שאני לוקחת שלוק!" היא העמידה פני מתרגזת.
"אני מאמין ב'ליידיז פירסט', ככה לפחות אני לא יוצא שתיין"
"כן, כי קמצן כבר יצאת", היא צחקה.
"רק על זה אני מזמין עוד ארבע כוסיות וודקה", הוא סימן שוב לברמן-מלצר.
הערב של השניים בבר לא נגמר מאוחר בלילה, אבל בגלל כמות השתייה שהם הספיקו לצרוך, זה בהחלט הרגיש ככה. לאחר הצ'ייסר ה11, הם כבר לא דאגו אם הם פלטו תוכן ביוגרפי אישי מדי. שארלוט אפילו סיפרה לו על רובי. היא לא הזכירה את שמו, אבל היא כן סיפרה לו על אותו בן-זוג בטלן שהיה חי איתה ועל חשבונה במשך ארבע שנים, כאשר לבסוף עוד הייתה לו החוצפה לזרוק אותה אחרי מגורים של פחות משנה בארה"ב. באק בתורו סיפר לה על בת הזוג לפני האחרונה שלו שבגדה בו עם אדריכל נשוי שמסתבר שהיה משלם לה את שכר הדירה במעונות, וכנראה שעדיין. הסיפור נקטע כששניהם החליטו שעדיף להם לצאת מהבר לפני שהם יתמוטטו, וכך הם עשו, בצעדים גוציים ומאוד משונים. כדי לא למעוד חלילה, הם שילבו ידיים ומשכו כל אחד לכיוונו כדי לאזן את שיווי המשקל המעורער שלהם.
"אז לאן נלך?" באק שאל.
"אני גרה יותר מדי רחוק מפה", שארלוט הגיבה.
"הדירה שלי ממש צמודה לאוניברסיטה אם את רוצה אפילו שסתם נרדם מול הטלוויזיה"
"זה בסדר, לא נראה לי שאנחנו במצב למשהו חוץ מלהירדם מול הטלוויזיה", היא צחקה, והוא בעקבותיה. הם המשיכו להתגלגל מצחוק ללא שום הצדקה, פרט לשכרה, עד שהגיעו לדירתו של באק.
הדירה הייתה ממוקמת ממש מול שער הכניסה הראשי למוסד האקדמאי היוקרתי בו הם למדו. הבניין היה מפואר ואופייני לשכונה היוקרתית בוושינגטון הבירה. באק היה גר בקומה החמישית של הבניין. שכנו בקומה היה שגריר כלשהו, בקומת הפנטהאוז התגוררה משפחתו של חבר בסנאט, בעוד שאת שאר הקומות איישו בעיקר מרצים בסגל הבכיר ומשפחותיהם. כשהוא האיר את הדירה, התגלם הפער העצום בין חזותה לבין הדייר שהתגורר בה. בחירות עיצוב הפנים תאמו את מעמדה של דירה בבניין מסוג זה, ולא היה שום זכר לכך שהדייר שחי בה הוא סטודנט כושל לביולוגיה או ספורטאי מצטיין. הוא זרק את עצמו על הכורסא בסגנון הכפרי-אירופאי שמוקמה בשולי הסלון הקטן. רגע אחרי, הוא קם בפתאומיות.
"סליחה, את רוצה לשתות משהו?" הוא שאל.
שארלוט התעלמה, היא הייתה עסוקה בלבחון לעומק את הדירה. היא חשבה על כך שאולי הדירה שייכת לאדם מבוגר, ובאק סתם היה אורח בה. היא שמה לב לקיומו של חדר ספרייה מרווח שדלתו הפתוחה אפשרה את ההצצה אליו.
"אתה קורא ספרים?" היא תהתה.
"לא, זאת אחת מהדירות של אבא שלי, העיצוב זה רק הוא, לי פשוט אסור לשנות כלום", הוא הסביר.
"קצת לא הוגן, לא?"
"רק תנסי להגיד לו את זה", הוא רטן.
שארלוט וויתרה על המשך חקירת הדירה ותפסה מקום על הספה שתאמה את הכורסא עליה באק זרק את עצמו קודם לכן. הוא התיישב לידה, אך במרחק-מה ממנה, במעין איתות על כך שלא היו בו שום כוונות זדון.
"את יודעת שאת מוזמנת לישון כאן אם את רוצה, אפילו אצלי בחדר ואני אשן כאן", הוא אמר.
שארלוט לא הגיבה, היא הסתכלה על הרצפה שניות אחדות ואז הפנתה את מבטה אליו.
מבטו של באק ננעץ במבטה, אך גופו נותר תקוע במושבו.
היא התקרבה אליו באיטיות כדי לתת לו מספיק זמן לעבד את כוונותיה. לא היה זה נחוץ, משוםש בזכות מצבם, שניהם נפלו בקלות אל תוך נשיקה שיכורה, איטית וממושכת. שארלוט הניחה את ידה על ירכו, מדשדשת אט-אט באצבעותיה לכיוון מאוד ברור. הוא עצר אותה בכך שלפט את ידה, אבל רק כדי לקום ולהעתיק את עצמם לחדר השינה, אותו הוא השאיר חשוך גם לאחר כניסתם אליו. הם התיישבו על קצוות המיטה הזוגית העצומה, שגודלה היה ניכר גם בעלטה, משום שהיא תפסה את מרבית חלל החדר. שארלוט רצתה לחזור על מה שהתחילה עוד בסלון, אך באק כבר החליט להוביל; הוא השכיב אותה בעדינות, הסיר מעליו את החולצה, ותוך רכינה מתונה מעליה, הוא החל לנשק את צווארה. היא פלטה אנחות בלתי נשלטות, בעודו תוחב בקלות את ידיו אל מתחת לחולצתה ופושט אותה ממנה בתנועה שהייתה קלה וטבעית מדי עבורו. רגע לאחר מכן, הוא שב לנשק את צווארה, כאשר היא כבר מקדישה את עצמה לפתיחת רוכסן מכנסיו. הוא מיהר לסייע לה והסיר בו-זמנית גם את מכנסיו וגם את לבניו, אותם הוא זרק הצידה בחיפזון, וכנראה שהם נחתו על הרצפה. בעוד הוא חשוף לחלוטין, והיא עדיין לא, הוא הורה לה לשבת כשהיא עם פניה אליו. הוא יצר מעין מעגל ביטחון עם רגליו מסביבה. הוא קירב אותה אליו תוך כדי שנישק ונשך את שפתיה, ובו-זמנית, הוא העביר בעדינות את אצבעותיו על גבה במשך זמן-מה, עד שהחליט לפתוח את חזייתה שפגשה גורל דומה למכנסיו. מתוך חוסר סבלנות, שארלוט החלה לפתוח את מכנסה לבדה, אך באק היה זה שהסיר אותו ממנה. הוא עצר לפתע, וזחל לכיוון השידה שליד המיטה.
"מה אתה מחפש?" שארלוט שאלה.
הוא לא ענה, רק הוציא דבר-מה מן מגירת השידה, והביא את הפריט עמו חזרה לקצה המיטה.
"לשים לך?" היא לחשה.
"אם את יודעת ורוצה", הוא ישב בנחת וחיכה.
שארלוט עטתה את רכיב ההגנה עליו, המעשה תמיד הניע בה סיפוק מסוים. אולי אפילו היה אפשר לקרוא לזה פטיש, אבל לדעתה זה כנראה היה נורמלי מדי מכדי לקבל את התואר. הם צמצמו את מרווח האוויר שנותר ביניהם והמשיכו להצמיד שפתיים באיטיות. מבלי לקחת הפסקה על-מנת לנשום, הוא הסיר ממנה את פריט הלבוש האחרון שנותר על חלציה. לבסוף, הוא הצמיד אותה אליו בעודו אוחז באחוריה בתנועות גוף עולות ויורדות, עולות ויורדות, עולות ויורדות.
תגובות (1)
ומה קרה אחר כך????????? תמשיכיייייי