הורמון האהבה – פרק 2

מדי יום רביעי, לשארלוט הייתה שעת חלון שהיא אף פעם לא ידעה מה לעשות בה. לרוב היא סתם רבצה על הדשא אם מזג האוויר התאים לכך. רק אתמול היה גשם סוער; בכל זאת, תחילת פברואר. אולם היום השמש בחרה לבוא לקראתה.
קיילה נעצה בה מבטי אימה ילדותיים כל אותו היום ההוא שהיא גילתה שבאק מפלרטט איתה. אם היא הייתה יכולה, היא הייתה פורצת למוחה של שארלוט ומשגיחה שגם מחשבותיה לא יכללו אותו. למרות הכל, שארלוט וויתרה, לא היה לה כוח לעימות מול קיילה, והאמת היא, שהיא די נהנתה מחברתה למרות ההתכחשות שלה לדבר. שארלוט החליטה שלא מתחשק לה לשכב על הדשא הסינטטי כהרגלה, היה לה עוד יום שלם של ישיבה בכיתות לימוד עם ריח חריף של אקונומיקה לפניה. אינסטינקט משונה דחף אותה ללכת לכיוון מגרשי הספורט, למרות שספורט ממש לא עניין אותה. בדרכה למגרשים, היא הבחינה בקיומו של 'יריד הספרים המשומשים' של הפקולטה לאנגלית ולימודים אמריקניים באוניברסיטה. דר' לויד ישב שם ופטפט עם מרצה ממושקפת ששאפה להיפטר מהחלק המיותר בספרייה האישית שלה. שארלוט החליטה לסייע לה.

"היי", שארלוט ניגשה למרצה ההיא בחיוך.

"שלום!" המרצה ענתה בעליזות.

שארלוט לא הכבירה במלים, אלא רק בחנה בידה את אחד הספרים פשוט כי הייתה לו כריכה סגולה שקסמה לה.

"את מעוניינת בקריאת טארוט?" המרצה הממושקפת שאלה.

"אה, לא. הכריכה פשוט בלטה לי מרחוק", היא צחקה.

"את דווקא נראית מישהי שמתעניינת בכל נושא המיסטיקה", המרצה חייכה.

"אני פחות מאמינה בדברים האלה. את כן?" שארלוט תהתה מה היה בה ששידר עניין במיסטיקה, פרט לשיערה האדום, והקעקועים על זרועותיה שהיו חשופים בזכות החולצה הקצרה שהיא לבשה.

"אני לא, בגלל זה אני מוכרת אותו", היא צחקה, "אמא של בעלי מאמינה בשטויות האלה, היא השאירה את זה בבית שלנו 'בטעות', ולבעלי לא היה נעים לזרוק אותו"

"אני מעדיפה ספרים שלא חשבו לזרוק אותם", שארלוט המשיכה לבחון ספרים בעלי כריכות מושכות.

"יש לי ספר שדווקא היה לי ממש קשה להביא לכאן בגלל ההשפעה שלו עליי", היא אמרה.

שארלוט עזבה את הספר המעוטר שהיא אחזה בידה לטובת מה שהיה למרצה ההיא להציע לה במקום.

"'גאווה ודעה קדומה' של ג'יין אוסטן", היא הגישה לה ספר ישן שצבע כריכתו כבר דהה משמעותית.

"שמעתי עליו, אבל אף פעם לא קראתי אותו, או כל ספר של ג'יין אוסטן", היא ענתה ולפטה מידה את הספר, בוחנת אותו בזהירות מאחורה ומקדימה, ואת דפי התוכן שלו.

"הוא מאוד שמור בגלל האהבה שלי אליו, אבל הוא בכל זאת מסוף שנות ה90"

"אני אקנה אותו", שארלוט חייכה והוציאה את האשראי מהכיס שלה. העובדה ששארלוט בעצמה הייתה תוצר של סוף שנות ה90 כנראה הייתה הסיבה שבגללה היא החליטה לקנות את הספר.

"את תאהבי אותו", דר. לויד הוסיף אחרי שתיקה מאוד ארוכה, "כמעט הכנסנו אותו לקורס שאת לוקחת אצלי עם הפסיכולוגית השנייה", הוא הוסיף. הפסיכולוגית השנייה הייתה כמובן קיילה, אהובת לבו.

"למה הוא לא נכנס בסוף?" שארלוט תהתה בעודה מחכה לסיום קבלת התשלום.

"עוזרת ההוראה שלי שונאת את הספר ואת ג'יין אוסטן", הוא ענה, "היא חושבת שהספרים האלה לא מלמדים כלום על אהבה כמו שאנשים טוענים שהם עושים, ושהם שותלים פנטזיות יותר גרועות מסרטי הנסיכות של 'דיסני' אצל נערות"

"אבל זה לא אומר כלום על הסיפור עצמו, רק על קהל הקוראים שלו", שארלוט אמרה.

"חוץ מזה שלפעמים סתם לפנטז זה בסדר גמור", המרצה הממושקפת סיכמה והביאה לשארלוט את הספר בתוך שקית קטנה של חברת מוצרי קוסמטיקה.

"מסכים", לויד חתם.

"שיהיה לך יום נפלא, זה ספר מדהים", המרצה הממושקפת אמרה.

"גם לכם", שארלוט אמרה והמשיכה בדרך למגרשים.

היא הוציאה את הנייד וחיפשה את שם הספר. נשמע כמו עוד רומן תקופתי משעמם על חיי אהבה של בני אצולה שהיא גם ככה לא תצליח לקרוא. היא אמנם צלחה את זיוף המבטא האמריקני כי אף אחד עדיין לא שאל אותה אם היא צרפתייה, ושני מרצי האנגלית המכובדים אף לא הטילו ספק ביכולתה לקרוא את הרומן התקופתי הכבד בשפת המקור שלו. אך הניסיונות שלה לקרוא שירה ורומנים תקופתיים תמיד נחלו כישלון, גם כשקראה אותם בשפת האם שלה. הם פשוט לא עניינו אותה, אותם סיפורים על מרכבות, אחוזות, משרתים, מאהבים עשירים, ואימהות ממררות חיים.

מחשבותיה נגדעו כאשר הגיעה למגרשים. בדיוק התרחש משחק חשוב של נבחרת הפוטבול של האוניברסיטה נגד הנבחרת של אוניברסיטת ייל. בנות הזוג המתנשאות והשחצניות של שחקני שתי הנבחרות ישבו ועודדו את בני הזוג המנופחים שלהם שכמעט הרגו אחד את השני על המגרש. שארלוט בחנה דווקא את אותן הבנות. כולן היו צנומות כגפרורים, בעלות שיער חלק מלא בתוספות, חזה מלאכותי שעוצב על-ידי אותו רופא פלסטיקאי כנראה, גבות מלאכותיות, ריסים מלאכותיים, שפתיים מלאכותיות, תיק מעצבים שמחירו בוודאות גבוה יותר משכר הדירה ששילמה בחודשיים האחרונים, משקפי שמש שעמדו על קצה ראשן, ואותן נעלי הלובוטין בצבעים שונים. לאחר שהעזה בכלל לעמוד ליד היציע שבו הן ישבו כדי לצפות מעט במשחק, נדמה היה לה שכולן מעיפות בה את אותו המבט הבוחן מכף רגל ועד ראש במקביל. כשהביטה בהן, הן הסיתו את מבטן והתלחששו בין עצמן. לא היה לה ברור בכלל מי מהן היו סטודנטיות מאוניברסיטת ג'ורג'טאון ומי היו הסטודנטיות האורחות מייל, למרות שהייתה מחיצת אוויר שהפרידה בין שתי קבוצות הבנות.

"שארלוט?!" היא שמעה את הקול המאנפף של קיילה מצדה הימני.

"מה את עושה כאן?" שארלוט הקדימה לשאול אותה. היא כבר ראתה את ההרצאה המתישה שהיא עומדת לקבל ממנה על זה שהיא בטח רוצה לגנוב לה את באק, ושבוודאי לשם כך היא הגיעה למגרשים, ועוד שלל האשמות סרק.

"פיתחתי לעצמי תחביב לראות את המשחקים של הנבחרת מתחילת הסמסטר, נראה לי שסיפרתי לך", קיילה עמדה לצד סטודנטית מהתואר שלהן. גם היא יכלה להשתלב עם בנות הזוג של השחקנים על המגרש אילו הייתה לבושה בהתאם לאירוע; היא הייתה צנומה וחטובה כמוהן, גם די גבוהה, אך עדיין פחות משארלוט שעברה מעט את ה170 סנטימטרים, ולמרות ששיערה הכהה והחלק עשוי היה להכיל תוספות, לא הייתה הוכחה ברורה לכך שהיא ביקרה אצל פלסטיקאי כזה או אחר.

"אנחנו מתצפתות על קוֹדִי רָיֵאן ובָּאק אֵשבִּי", אמרה אותה סטודנטית. שארלוט תהתה אם שמה היה ג'ולי.

"ברור, איך לא עליתי על זה", שארלוט ענתה לדבריה.

"מקווה שאת לא", קיילה חששה.

"רק על קודי, אל תדאגי", היא חייכה אליה בנחת.

"למה כולן נראות כאילו הוציאו אותן מ'ילדות רעות'?" ספק ג'ולי, ספק ג'ואן, אמרה תוך כדי שהיא מביטה לכיוונן של קהל בנות הזוג.

"זה בדיוק מה שאני חשבתי כשראיתי אותן", שארלוט אמרה.

"כאילו ייצרו אותן באותו המפעל", ג'ואל (?) אמרה.

"הבנו את הפואנטה ג'יל", קיילה השתיקה אותה. היא הפריעה לה לתצפת על הגברים במגרש.

שלושת הבנות עמדו בשקט מול המשחק שהן גם ככה לא הבינו בו דבר, במשך דקות רבות. לבסוף, הייתה זו קיילה שבחרה לשבור את השתיקה שהיא עצמה יצרה.

"סתם מעניין אותי לדעת, מה את באמת עושה פה שארלוט?" היא תהתה.

"יש לי חלון ולא היה לי מה לעשות"

"לשלושתנו יש חלון כל ימי רביעי, אבל אף פעם לא ראיתי אותך פה", היא תחקרה.

"הלכתי ליריד הספרים ומשם פשוט המשכתי לכיוון שאליו כולם הלכו", היא יכלה להישען על העובדה שרוב האוניברסיטה התאספה באזור.

"חלק ממועדון המעריצים שלך מסתובב כאן, שתדעי", קיילה עקצה במרירות.

"ג'יימס בטוח לא", שארלוט אמרה.

"נכון, אבל דניאל הג'ינג'י כן", היא חייכה בסיפוק. בעיקר כי דניאל לא רק היה ג'ינג'י, אלא גם שמנמן, נמוך ומקריח.

"גבר נאה", שארלוט העמידה פנים כאילו היא בוחנת אותו בתשוקה.

"אין לי כוח אליך", קיילה צחקה. הבעת פניה הפכה חמה.

"איך את יודעת הכל על כולם?" ג'יל שאלה את קיילה.

"היא מתחברת אליהם ומגלה", שארלוט ענתה.

קיילה לא ענתה, העיניים הגדולות שלה פשוט אישרו את מה ששארלוט אמרה. מנגינה חזקה של שיר פופ מעצבן בצרפתית הקפיצה את שלושתן. זה היה הנייד של שארלוט שצלצל. על הצג הופיע מספר שהיא לא הכירה, אבל היא יכלה להניח כבר מי זה היה.

"הלו?" היא הסתובבה והפנתה את גבה לכיוון המגרש.

"באת לתצפת עליי?" קול מוכר של גבר בקע מבעד לטלפון.

"מי זה?" שארלוט שאלה.

"איזה חמוד באק, הוא עושה לנו שלום", קיילה אמרה.

"זה באק, תסתובבי", הוא צחק.

שארלוט לא הסתובבה, היא ידעה שקיילה תתחיל סצנה דרמטית אם היא תבין שבאק מנופף אליה ולא אליהן.

"אני עפה", היא לחשה להן וברחה משם בריצה מעודנת, עד כמה שהיה ניתן, בתקווה שהן עדיין לא הבינו עם מי היא מדברת.

"למה ברחת?" הוא היה עדיין על קו הטלפון.

"נזכרתי ששכחתי את הז'קט שלי בכיתה", היא ענתה.

"חבל, עוד כמה דקות נגמר המשחק, חשבתי שאפשר יהיה ללכת לשתות קפה או משהו אחרי זה", הוא אמר.

"אני גם ככה לא אספיק, עוד עשר דקות יש לי שיעור", היא חייכה מבעד לטלפון, לא שהוא היה יכול לראות.

"אז אולי בסוף היום נלך לבר באוניברסיטה, שכחתי איך קוראים לו, יש לי פשוט יום ארוך קצת"

"ל'טוֹמבְּס'?" שארלוט הזכירה לו את השם של הבר.

"כן, בדיוק!"

"כן, אפשר היום, אני מסיימת גם לקראת שש בערב", היא שמחה.

"אני מסיים בשמונה בגלל הדבר הזה עם גרין, אבל נראה לי שאם לא יהיה לך מה לעשות, את גם יכולה לבוא. סתם להעביר את הזמן, לצחוק איתי ועם ג'יימס, ועל ג'יימס. לגרין לא יהיה אכפת", היא הרגישה שהוא חייך, אבל מן הסתם שהיא גם לא באמת יכלה לדעת.

"אז לאיזו מעבדה להגיע?"

"לפיזיולוגיה 202", הוא ענה.

"בסדר, נתראה", היא סיכמה.

"נתראה", הוא ענה וניתק.

השעה הייתה רבע לשש, ושארלוט בדיוק סיימה את השיעור האחרון שלה. היא מיהרה לשירותים לתקן את האיפור שלה, והודתה לעצמה על כך שהיא תמיד סוחבת עמה איפור בתיק. הלבוש שלה לא הפריע לה, היא פשוט לבשה את ז'קט העור השחור שהיא באמת שכחה באחת הכיתות מוקדם יותר הבוקר, מעל החולצה הלבנה הקצרה ומכנס הג'ינס הארוך.

קיילה וג'יל נכנסו כמה דקות אחריה לשירותים, היא עדיין לא סיימה לתקן לעצמה את האיפור.

"יוצאת לדייט?" קיילה שאלה אותה עם קריצה שנייה לפני שנכנסה לאחד מתאי השירותים.

"מאץ' ב'טינדר'", שארלוט הגיבה.

"אין לך 'טינדר' בכלל", קיילה קראה מהתא שלה.

"זה משהו לא רציני", שארלוט השיבה לה.

"ברור אם את מתארגנת כאן בשירותים ולא בבית", היא צחקה.

המחשבה הזאת באמת קצת נחתה על שארלוט לרגע. באק לא נראה כמו מישהו רציני, והוא כנראה באמת כזה. היא שיקרה לעצמה שהיא גם כזו וזמזמה לעצמה שיר בראש במקום להמשיך להתעכב על הנושא.

"יש לי בושם בתיק אם את צריכה", ג'יל התערבה משום מקום.

"תודה, אבל אני מסודרת", שארלוט הוציאה מהתיק שלה טסטר קטנטן של בושם שהיא ממש רצתה לקנות, אבל היה יקר לה מדי.

"יש לך מחלקת קוסמטיקה שלמה בתיק", קיילה יצאה בדיוק מהתא ואמרה.

"חיי הרווקות מחייבים", היא אמרה תוך כדי שהתבשמה.

"אני לא סוחבת כלום איתי בתיק, מי שרוצה אותי ישקיע מספיק בשביל לתת לי להתארגן בבית", היא שטפה את הידיים וסיכמה.

"צודקת", ג'יל גיבתה אותה.

שארלוט משכה בכתפיה. הפעם האחרונה שקיילה יצאה לדייט הייתה כששארלוט ורובי עדיין חיו ביחד, כלומר, לפני יותר משנה. וגם אז, זה נגמר בדייט אחד שאחריו היא לא שמעה יותר מהבחור. קיילה הייתה פשוט בדיוק מסוג הבחורות האלה שהציעו לכולן טיפים שקשורים באהבה וזוגיות, ושלהן אף פעם לא הייתה באמת ההזדמנות ליישם את הטיפים האלה.

"טוב בהצלחה שיהיה לך", קיילה אמרה לה.

"תודה", שארלוט ענתה.

"בהצלחה", ג'יל הוסיפה.

"תודה", היא ענתה גם לה. שתיהן יצאו ועזבו אותה לנפשה. הבנות האחרות שהיו בשירותים ושמעו את השיחה העמידו פנים מתעלמות ופשוט שתקו כל אותו הזמן. ברגע שקיילה וג'יל יצאו, הן חזרו לדבר כרגיל, כי לא היה למה להאזין.

שארלוט כבר סיימה להתארגן. היא התמתחה מול המראה, כאילו בוחנת אם היא נראית טוב מספיק. היא ידעה שהיא כן, היא סתם חיכתה ששאר הבנות יצאו כדי לצאת אחריהן ברוגע, בלי המחשבה שירכלו עליה או משהו ברגע שהיא תצא. היא התמתחה בפוזות שונות מול המראה במשך בערך חמש דקות, מה שגרם לה להרגיש קצת מטומטמת, אבל זה דווקא העלה לה קצת יותר את הביטחון לקראת המפגש עם באק.

כעבור חמש דקות, אחרונת הבנות עזבה את השירותים והשאירה אותה לבד מול המראה. היא חיכתה עוד דקה והייתה בטלפון בינתיים. היא ראתה הודעה מבאק.
זאת הייתה תמונה של ג'יימס עם אלקטורודות על המצח, והוא ממש לא היה מודע לצילום. מתחת לתמונה באק הוסיף כיתוב: "מחכים לך".
שארלוט צחקקה לעצמה וטחבה את הטלפון בתוך התיק שלה.
מישהי נוספת נכנסה לשירותים והיא קלטה שהיה זה כבר הזמן לעוף משם.

הדרך למעבדות הפיזיולוגיה הייתה מוכרת לשארלוט שעשתה סמינר אצל מרצה אחר, כזה שדרש הרבה פחות מגרין במטלות ההגשה שלו ובמבחנים. לא הייתה שם אף נפש חיה חוץ מעטלפים שהתעופפו בין העצים שבדרך. היא לא באמת יכלה לראות בחושך את מספר המעבדה של כל דלת, אבל היא כן ראתה שהיה רק חדר אחד שאור בקע מתחתית הדלת שלו, אז היא דפקה עליה.

"כן?" הקול העבה של פרופסור גרין בקע מתוך המעבדה.

שארלוט פתחה את הדלת באיטיות ובחשש מהתגובה שלו לכך שהיא אינה רצויה כמו שבאק הבטיח לה מקודם.

"שארלוט, באק אמר לי שתגיעי", גרין הגיב תוך כדי הקלדת נתונים למכשיר המוזר עם האלקטרודות שהפעם היו על המצח של באק.

"מתאים לי?" באק שאל אותה.

"מאוד", היא גיחכה.

"אני מבטיח לך שאני משחרר לך אותו עוד פחות מחצי שעה", גרין הצהיר.

"אתה לא חייב", ג'יימס הגיב בעודו מתכונן ללכת.

"לאן אתה בורח?" שארלוט שאלה את ג'יימס.

"יש לי עוד שארי חיים שהאוניברסיטה לא הספיקה לקחת ממני", ג'יימס ענה.

"אתה בוחר להישאר כאן עד הערב כל יום", באק אומר.

"לא נכון, מכריחים אותי", ג'יימס אמר והסתכל לכיוון גרין.

"כן, אני באמת מכריח אותו להישאר כאן המון, אבל זה המחיר של קריירה אקדמאית עתידית והוא יודע את זה", גרין הוסיף.

"ונניח שאני הייתי רוצה קריירה כזאת, מה הייתי צריכה לעשות?" שארלוט שאלה.

"את לא רוצה את זה, באמת, את לא", ג'יימס לחש לה.

"בגדול את צריכה להראות הצטיינות יתרה של כל שנה בתואר ולעבור ראיון עם הסגל הבכיר", הוא ענה, "נראה לי שאחותך יכולה להסביר לך באופן מפורט הרבה יותר"

"מה אחותך קשורה לסיפור?" באק תהה.

"היא מרצה להיסטוריה בכלל", שארלוט ענתה לגרין.

"בסדר התנאים לא שונים יותר מדי", הוא אמר והוריד מבאק את האלקטרודות בתנועה חדה ומהירה.

"אחותך מרצה להיסטוריה?" באק שאל.

"כן, פה באוניברסיטה", היא ענתה.

"זאת אמילי בארו, נכון?" ג'יימס שאל משום מקום.

"כן, איך אתה יודע?" שארלוט שאלה.

"הצרפתייה הפמיניסטית? מה הקשר ביניכן?" באק היה המום.

"כל התואר יודע שאתן אחיות בגלל קיילה", ג'יימס סיפר.

"ברור", שארלוט הגיבה לג'יימס.

"את צרפתייה גם?" באק שאל.

"כן", שארלוט ענתה.

"אין לך שום זכר למבטא", ג'יימס הוסיף.

"נכון, זה הכישרון היחיד שלי בערך", היא ענתה בחוסר חשק.

גם ג'יימס וגם באק הסתכלו בחוסר הבנה לרגע. גרין פשוט סידר את המכשירים המוזרים במקומם ולא לקח חלק בשיחה.

"אני בטוח שזה לא היחיד", ג'יימס ענה.

"נקווה שלא", באק קרץ לה. זה לא הצחיק את שארלוט, היא לא הגיבה והסיתה את המבט שלה ממנו למה שזה לא היה שגרין עשה בינתיים.

"את גם תלמידה מצטיינת לפסיכולוגיה, לא? אני זוכר שהשם שלך גם הופיע שנה שעברה ברשימות של המצטיינים" ג'יימס המשיך.

"הייתי על הקשקש, הייתי מועמדת. לא קיבלתי בסוף את ההצטיינות בפספוס של נקודה", היא אמרה.

"אפשר לערער על זה אם את רוצה", גרין התערב פתאום, "אין לי בעיה לעזור לך"

"זה בסדר, גם ככה אני לא רואה את עצמי בעתיד אקדמאי כאן", היא ענתה.

"צודקת", באק הגיב.

"כן, אבל אם תרצי לעבוד כפסיכולוגית כאן בארה"ב, תצטרכי דוקטורט, תואר שני לא מספיק כמו באירופה, ואז את כן תצטרכי את ההצטיינות הזאת", הוא הסביר לה.

"אני לא חושבת שאני אשאר בארה"ב", היא אמרה.

כולם השתתקו. לא הייתה ביניהם דינמיקה חברתית מתאימה לשיחות מסוג שכזה, הם סתם עשו פרויקט מעבדה ביחד, והיא הייתה סתם נספחת של באק.

"אז מתי אנחנו מסיימים כאן, גרין?" באק שאל.

"תחתום על הפרוטוקול של התיעוד עכשיו כדי שתוכל ללכת, אני אסיים אותו כבר לבד", גרין הציע. באק חתם. ג'יימס נשאר כצפוי, לא באמת היה לו בשביל מה ללכת.