הורמון האהבה – פרק 1

היא שטפה את פניה עם מים קפואים, אולי כך תוכל להצליח להעלים את השקיות העמוקות מתחת לעיניה האפורות.
'רק עוד חודש עד לסוף הסמסטר', היא חשבה.
כבר שבועיים שהיא לא נמה לילה שלם.
הגעגועים לבית, למשפחה, לחברים שלא באמת היו לה.
לרוֹבִּי שנפרד ממנה יומיים לפני יום האהבה שנה שעברה.
היא הביטה במראה, לחייה התפוחות היו סמוקות מקור המים, ואפה הקטן והמחודד גם כן. היא המשיכה לבהות בעצמה במשך כמה דקות, וחשבה גם על כמה בהיר עורה ועל כמה שהיא מתגעגעת לעיר הולדתה השימשית, ניס.

'הגיע הזמן לזוז', היא שכנעה את עצמה, והלכה להחליף את בגדי הלינה לבגדים שיסמלו את תחילת היום האפרורי,בדומה למזג האוויר בחוץ. היא הלבישה את עצמה בחוסר חשק בחולצת גולף שחורה צמודה ומכנסי סקיני שחורים גם כן, בעוד שנעלי הסניקרס שלה היו לבנות. את שיערה העבה והגלי, צבוע הבורדו, היא אספה.
היא שבה למראה כדי לנסות לכסות את השקיות מתחת לעיניה באופן מלאכותי, אבל שום שכבת איפור לא סייעה במלאכה. היא שרטטה קו אייליינר עליון עדין ומרחה ליפסטיק שתאם לצבע שיערה.
רובי חזר למחשבותיה לפתע. אם אפס כמוהו לא יכול היה לאהוב אותה, מי עוד יאהב? שום חן או יופי לא יסתירו את העובדה שהיא פשוט לא נאהבת, הם רק מעכבים את ההבנה אצל אחרים שהיא כזו.
היא עצרה את עצמה מלבכות כי ידעה שהדבר יהרוס את האיפור עליו כה עמלה. היא תאסוף את עצמה מעכשיו ועד הליל כמו בכל יום מאז. היא התנחמה במחשבה שהוא נמצא רחוק, ביבשת אחרת.

הוא אפילו לא היה הטעם שלה. עור בצבע חום בהיר, תלתלים אפריקניים שהוא ירש מצד אביו, פירסינגים, קעקועים, וסגנון לבוש של ילד רחוב. התנהגות של ילד רחוב. הוא היה ילד רחוב. היא רצתה שיהיה תלוי בה, היא יכלה לעזור לו להשתנות, להפסיק עם הסמים, עם המסיבות, ולמצוא עבודה נורמלית. אילו רק היה רוצה, היא הייתה מושיטה לו יד ומטפחת אותו מילד לגבר שהוא יכול היה להיות.

היא עמדה בתחנת האוטובוס עם אוזניות, מוזיקת הראפ רק חיזקה את הזיכרון הישן. סקס של גראס זה לא סקס רגיל, היא בעצמה כמעט נשאבה לעולם הזה בגלל הסיבה הזו בלבד. עובדה, היא עדיין שומעת את המוזיקה שלו, לא את זו שלה, מה שהעלה בה חיוך קטן לזכר אותם רגעים אינטימיים. הגומייה בשיערה נשמטה מעט, אז היא הידקה אותה ותוך כדי הבחינה בבחור אחד, שעמד איתה בתחנה, דווקא חמוד. הוא חייך לכיוונה, אבל היא התעלמה.
לבסוף, האוטובוס לכיוון האוניברסיטה הגיע, וכמובן שהוא היה עמוס לחלוטין, אז היא נאלצה לעמוד במשך כל הנסיעה בת ה40 דקות. לפחות היא נהנתה מהנוף המתנשא של וושינגטון די.סי. עם המוזיקה שלא הייתה שלה.

כשירדה ממנו היא לא הסירה את האוזניות והמשיכה בדרכה לבניין כיתות הפסיכולוגיה בהתעלמות מוחלטת מהאנשים סביבה.
בשל כך, היא הופתעה כשחשה יד נוגעת בכתפה.

"אה כן", היא חשבה לעצמה, "בטח קיילה".

היא הסתובבה, והמחשבה שלה אושרה. הרי זה לא שהיא התחברה לאף אחד אחר. בכל פעם שמישהו רק ניסה, היא הייתה מגעילה אליו. לא בכוונה, או מתוך התנשאות, אלא היה זה פשוט אינסטינקט שהיא לא באמת שלטה בו. מעין וויתור מראש, או אולי סתם חוסר כוחות נפשיים. היא הסירה את האוזניות בלית ברירה.

"שארלוט! התחלתי עם דר. לויד!" קיילה צעקה באוזנה ללא התחשבות.

"מה? איך?" שארלוט ידעה שהיא לא באמת התחילה איתו. היא סתם מגזימה, כרגיל.

"הגעתי אליו עם שאלות לגבי המטלה הסופית והבאתי לו קפה!"

"כאילו קנית לו קפה לפני שבאת אליו?"

"כן! הוא ניראה לי הבין שאני בקטע שלו!" קיילה התרגשה.

"הוא יציע לך לצאת בשיעור היום", שארלוט אמרה בציניות, היא ידעה שפשוט אין עם מי לדבר.

דר. לויד היה מרצה צעיר יחסית, בן 37, די חתיך, חטוב, די חכם, אבל חסר חוש הומור ומעט ריק מתוכן. בנוסף, הוא גם היה מאורס, מה שלא עניין את קיילה שגילתה בזכות הפייסבוק שארוסתו מבוגרת ממנו בחמש שנים ובכלל לא נראית טוב. הוא לימד קורס ספרות ששתיהן לקחו כחלק מחובות ההעשרה של התואר השני שלהן בפסיכולוגיה.

"אני אופטימית. אני בונה על סמינר איתו שנה הבאה", קיילה סיכמה.

"את אפילו לא עושה תואר בספרות!" שארלוט ענתה.

"סמינר זה סמינר"

שארלוט לא הבינה אם היא רצינית או לא ובחרה שלא להיכנס לזה, אז היא פשוט שתקה. היא נלחמה בעצמה שלא לשים בחזרה את האוזניות.

"את יודעת שיש לך מועדון מעריצים בתואר?" קיילה אמרה אחרי כמה דקות של שתיקה בדרכן אל הבניין.

"כן?" שארלוט ידעה, אבל העמידה פנים שלא.

"כן! יש שניים מהם שניראה לי שתאהבי ממש!"

שארלוט ידעה למי היא התכוונה וזה ממש לא עניין אותה, אף אחד בתואר לא עניין אותה, וגם אף אחד מחוץ לתואר לא עניין אותה. גם רובי לא עניין אותה, רק המחשבה עליו ותחושת הכאב שמלווה אותה מאז שהוא כפה עליה את הפרידה.

"איך רובי היה נראה? אולי אני יכולה למצוא לך מישהו בסגנון!" קיילה פשוט לא הפסיקה.

"הוא לא היה הטעם שלי, אני אפילו לא יודעת איך הוא שכנע אותי לצאת איתו", שארלוט צחקקה מכאב.

"באמת?" קיילה שאלה בנאיבות שלה, כרגיל.

"כן, אפילו לא חשבתי עליו בצורה כזאת בהתחלה, הוא פשוט התערב איתי שהוא יוציא אותי לדייט הכי מושלם בעולם וזה הצליח לו"

"עם כמה שאת נראית כזאת בעצמך, את אוהבת שמישהו דומיננטי ויוזם", קיילה חייכה.

פתאום קיילה הצטיירה מבחינתה כפחות נאיבית, אך היא לא הגיבה לדברים.

אחרי עצירה בקפיטרייה, במסגרתה שארלוט קנתה לעצמה הפוך גדול בלי קצף, הן הגיעו לבניין פסיכולוגיה. לפחות היום מתחיל עם המרצה היחיד ששארלוט באמת העריכה, פרופסור גרין. בניגוד אליה, מבחינת קיילה, הוא היה המרצה הכי פחות מוערך. היא שנאה את ההתנשאות שלו, את חוסר האובייקטיביות והציניות שלו. אותן התכונות שעשו אותו האהוב ביותר על שארלוט. הוא גם לא הקריא שמות או התעכב על הכרות כלשהי עם הסטודנטים שלו, הוא העדיף לשמור את הזמן שלו לעצמו. יחד עם זאת, הוא לא היה אנטיפת, והוא כן זכר סטודנטים אחדים שנתנו לו סיבה לזכור אותם.

"וואו גרין עדיין חי, איזה כיף", קיילה אמרה לסטודנטית אחרת שישבה מצדה האחר. היא ידעה ששארלוט לא תסכים איתה, אבל הסטודנטית ההיא כן הסכימה. סטודנט אחר התערב להן בשיחה והגן על גרין. שארלוט לא התעניינה בדיון שהחל מצדה השמאלי והגיע עד לסוף הכיתה.

"טוב סטודנטים, אני שמח שהשיעור מעורר דיון פורה עוד לפני שהוא התחיל, אבל קדימה, תשבו ונתחיל", גרין התיישב על שולחנו בנינוחות ופנה לקהל הסטודנטים.

פרופסור גרין היה גבר באמצע או בסוף גילאי ה40. אולי אפילו בתחילת שנות ה50. היה לו שיער גלי, עבה וקצר בצבע אפור. היו לו זיפים וגבות באותו גון האפור כמו שיערו, משקפיים בעלות מסגרת דקה בצבע חום, תווי פנים מחוספסות וקמטי גיל ברורים. הוא היה נראה אדיש ומרוקן חיים רוב הזמן, פרט לשעות ההרצאה שלו. היה לו גם מנהג משונה להביט בשעון היד הכסוף שלו כל כמה זמן. לסטודנטים אפילו היה מנהג לספור כמה פעמים במשך כל הרצאה הוא מביט בשעון. שבוע שעבר הוא שבר שיא ועשה זאת 52 פעמים.

את הריכולים על גרין, קיילה לא יכלה להפסיק גם במשך השיעור. היא לא יכלה לשתף את שארלוט, אז היא כבר אספה סביבה מעגל של בנות שהסכימו איתה בדעתן עליו. שארלוט תמיד השאירה את עצמה מחוץ לתמונה מרצון, אבל קיילה הגיעה לנושא שגרם לשארלוט לאבד ריכוז בנושא שהיה נשמע לה מעניין למדי.

"ראיתן שהוא כבר לא לובש טבעת נישואין?" קיילה לחשה לסטודנטיות ההן.

"בצדק, אשתו כבר לא יכלה לסבול אותו, איך אפשר? באמת, איך אפשר?!" אמרה מישהי משורה לפניהן שאכלה סלט תוך כדי השיעור בידיעה שגרין לא יכול לראות אותה מאחורי הבחור הגבוה שישב לפניה.

"הוא מעניש אותנו במבחנים כי היא עזבה אותו", ההיא שישבה מצדה השני של קיילה אמרה.

"כן, זה שהיא עזבה אותו ולא הפוך זה בטוח", סיכמה קיילה.

"אתן פשוט מגעילות", שארלוט פנתה אליהן.

"לגמרי", אמר בחור שישב מאחוריהן ושתק כל הזמן הזה. הוא הסתכל על שארלוט באהדה. זה לא היה אחד מהמעריצים שלה, לפחות לא שהיא ידעה.

"תשתוק באק, אתה מכיר אותו רק מהקורס הזה", אמרה אחת מבנות המעגל של קיילה.

"מה הקשר? הריכולים האלה ממש תת רמה", הוא ענה.

שארלוט נזכרה פתאום מי זה הבחור הזה, בָּאק. קפטן נבחרת הפוטבול של האוניברסיטה. בחור מנופח בשרירים, השיער החום שלו תמיד מוקפד ומסודר לאחור עם ג'ל או משהו, שארלוט לא הבינה מה שגרת הטיפוח של גברים. הוא היה סטודנט לביולוגיה בכלל שכנראה התקבל לאוניברסיטה בזכות ההורים העשירים שלו. הגיוני שהוא היה בקורס של פסיכולוגיה פיזיולוגית, אבל זה בטח היה קורס בחירה מבחינתו.

"אני מת על גרין", הוא הפציר בביטחון.

"תבלה איתנו קצת ותגלה שלא כדאי לך", קיילה חייכה אליו, מלאה בביטחון עצמי. שארלוט כבר הספיקה לשכוח שקיילה הייתה דלוקה גם עליו. באק לא ענה והביט לכיוון שארלוט. הפעם, עניין קלוש כן התעורר בה. קיילה הסתכלה לכיוון שארלוט שהעמידה פנים שהיא מקשיבה להרצאה כדי לוודא שהיא לא מצליבה מבטים עם באק.

הוא היה נראה לה כמו דמות אתלט בקולג' אמריקאי משנות ה60, מישהו שיכול היה לשחק בגריז או משהו. ההגנה שלו על פרופסור גרין גרמה למשהו בה לנוע, אבל היא לא נתנה לזה יותר מדי משמעות. בסוף השיעור, שארלוט רצתה לשאול את גרין על החלק בהרצאה שהיא פספסה בגלל קיילה וחברותיה, אבל לפני שהיא התחילה לקום בכלל, קיילה עצרה אותה, ואמרה לה שהיא מצטערת אם היא אמרה משהו שהרגיז אותה.

"הכל טוב, מותר לך לחשוב על מה שבא לך עליו, פשוט זה גלש לכיוונים קצת לא נעימים", שארלוט ענתה לה.

"זה נכון, אבל הוא לא היה חי בכלל עם אשתו בשנים האחרונות", קיילה ענתה.

"זה באמת לא אמור לעניין אותי או אותך", שארלוט ענתה והלכה. תגובות מסוג שכזה הרחיקו אנשים משארלוט, אבל קיילה תמיד נשארה. היא ידעה ששארלוט היא מסוג האנשים שתמיד מותחים ביקורת הוגנת שלא בהכרח מערערת על מצב היחסים של שתיהן.

גרין היה מוקף בסטודנטים, אבל הוא ניהל דיון ארוך עם הסטודנט האהוב עליו, ג'יימס, שהיה חבר כבוד ב"מועדון המעריצים של שארלוט". ברגע שבו ג'יימס הבחין בשארלוט, גם הוא וגם גרין הביטו לכיוונה. גרין הסית את מבטו חזרה לרצפה, בעוד ג'יימס המשיך להביט לכיוונה. שארלוט ידעה שהיא יכלה פשוט להתפרץ לשיחה שלהם, אבל היו עוד סטודנטים שחיכו בתור לשיחה עם גרין, אז היא פשוט חיכתה בסבלנות. בינתיים באק הספיק לצוץ מאחוריה.

"אהבתי את התגובה שלך לבנות האלה ממקודם", באק אמר תוך כדי שהוא מפשיל את שרוולי החולצה שלו, כנראה בכוונה, כדי לחשוף את זרועותיו החסונות.

"זה היה מוגזם", היא ענתה וסובבה את עצמה לכיוונו.

"גרין!" הוא צעק לו משום מקום בצורה ממש לא מכבדת.

"באק!" הוא צעק לו בחזרה בחביבות שממש לא אפיינה את גרין.

"הבחורה הזאת הצילה לך את התחת היום!" הוא אמר והצביע על שארלוט.

"כן? איך?" הוא צחקק. שארלוט הייתה המומה. היא הסתכלה על ג'יימס כדי לראות אם תגובתו הייתה דומה לשלה, אך הוא לא היה נראה המום, אלא סתם זעוף פנים בגלל התפרצותו של באק.

"אם פרויד 2.0 ישחרר אותך, תהיה לי הזדמנות לספר לך מתישהו", הוא חייך אליו, ואז אל שארלוט. ג'יימס סיכם את השיחה מרוב מבוכה, בעוד שאר הסטודנטים כבר וויתרו כי הם רצו לקנות משהו לאכול בין השיעורים, אז התור התקצר.

"אתה מכיר את ג'יימס?" היא תהתה.

"למזלי הרב, נכון ג'יימס?" הוא טפח על שכמו. ג'יימס ממש לא נהנה מזה.

"כן, יש לנו פרויקט משותף עם פרופסור גרין", ג'יימס נאנח.

"מה?" שארלוט צחקה.

"כן, הוא בודק אם אפשר להעביר לי את השכל של ג'יימס", באק ענה.

"זה יהיה בלתי אפשרי גם עם הטכנולוגיה הכי מתקדמת שאי פעם תהיה", ג'יימס הגיב בחוסר חשק, פניו עדיין היו חמוצות.

"שיעביר לי את השכל של ג'יימס", שארלוט חייכה.

"לא נראה לי שאת צריכה את זה שארלוט", ג'יימס ענה והביט בה בהערצה.

"לפני שאני טס לשנ"ץ בבית, מי עכשיו?" גרין התפנה.

"תורך", באק אמר וכיוון את ידו הפתוחה אל גרין.

"אה כן, אני", היא אמרה, קצת מסמיקה מהשיחה עם באק.

"שארלוט, נכון?" גרין שאל.

"נכון", היא הסיתה קצת שיער שברח מהגומייה מהפנים שלה בביישנות. העובדה שגרין זוכר את השם שלה מלאה אותה בגאווה.

"את אחות של אמילי בָּארוֹ, לא?" הוא שאל.

"כן, בגלל זה אתה זוכר את השם שלי?" הגאווה שהייתה בה התפוגגה לחלוטין.

"האמת שלא, היא פשוט אמרה לי שאחותה סטודנטית שלי ושיש לה שיער אדום שקשה לפספס. ידעתי מראש שזו את", הוא חייך. שארלוט ידעה עדיין שזו הסיבה היחידה שבגללה הוא ידע את שמה.

"בכל מקרה, היו כמה דקות במשך השיעור שדיברת על ההשפעה של ההורמון אוקסיטוצין על מערכת הרבייה שכמה סטודנטיות הפריעו ברעש ולא כל-כך הבנתי את הנקודה של החלק הזה בהרצאה", היא אמרה.

"דיברתי על זה בערך 20 דקות אם אני זוכר נכון, אז אני לא אוכל באמת לכסות את הכל וזה נושא די חשוב. בגדול תקראי את הספר של רוג'רס, פרק 12, עמודים 192 עד לא בדיוק זוכר איפה, בערך 200 או 202, יש שם את הכל. תקראי רק את מה שלא יצא לך לשמוע לפי תתי הפרקים, אני די סיכמתי את מה שרשום בעמודים האלה", הוא חייך.

"הכי קל זה לשלוח אותה לקרוא", באק התערב.

"יותר קל לי להגיד לך שאוקסיטוצין הוא הורמון 'האהבה' שמופרש הן אצל גברים והן אצל נשים בכל מה שקשור ביחסי מין, אמון והקמת תא משפחתי בסופו של דבר. יהיה לי קשה לתאר לך את כל תהליך הייצור שלו והפעולות המורכבות הנוספות שלו בזמן כה קצר, אז הם מפורטים שם וכדאי מאוד לזכור אותם למבחן", הוא התנצל מבלי לומר את מילות הסליחה.

"הבנתי", שארלוט אמרה והבינה שלא תקבל סיכום קצר כמו שציפתה.

"אני אסביר לך מאוחר יותר אם את רוצה", ג'יימס, שעדיין עמד שם משום מה, אמר.

"אני גם יכול לנסות", באק התפרץ.

פרופסור גרין גיחך והרים את תיק העור שלו על כתפו.

"עוד משהו?" הוא שאל לפני שפנה לדרכו.

היא חשבה לרגע, ופתאום שאלה: "על מה הפרויקט של שלושתכם?", תוך כדי שהיא מצביעה עליו, על באק ועל ג'יימס במהירות ובסדר הזה.

"באק הוא ספורטאי שמשחק פוטבול, וג'יימס הוא ספורטאי שמשחק שח-מט. אני בוחן אם פעולות חלקי המוח של שניהם תואמים אחרי משחק", הוא הסביר.

"אתה מנסה להבין אם שח-מט יכול להיות מוגדר כספורט" היא קבעה.

"בדיוק", הוא ענה.

"למעשה, הוא מנסה לאשש את הטענה ששח-מט הוא סוג של ספורט, זו כבר הנחה רווחת בעולם המדע ומחוצה לו", ג'יימס הוסיף בשחצנות.

"תנו לו כבר ללכת", באק אמר.

"תודה", גרין טפח על שכמו של באק ופשוט הלך.

"אתם מקבלים על זה כסף לפחות?" שארלוט שאלה אותם על הפרויקט.

"לא, אבל זה נותן לי הנחה במלגה וקפה חינם כל בוקר, ואצל ג'יימס זה חלק מתוספת ציון לתזה", באק הסביר.

"אז שארלוט את רוצה לבוא לספרייה ואני אסביר לך מה שפספסת?" ג'יימס שאל.

שארלוט לא רצתה לסרב, בעיקר כי זה גם היה באמת מועיל לה. היא הרי לא באמת תקרא את העמודים האלה, ומצד שני, היא חטפה מבט בג'יימס. הוא היה צנום, מעט כפוף, מאוד בהיר, שיערו היה בלונדיני וגבותיו השקופות במילא הוסתרו על-ידי מסגרת משקפיו העבה. בנוסף, היו לו עדיין שאריות אקנה מגיל ההתבגרות והוא היה מעט נמוך ממנה.

"אולי מאוחר יותר היום, אני מרגישה שאני צריכה לנוח בהפסקה", היא אמרה.

"איך שתרצי, אני זמין תמיד", הוא אמר והלך לקנות חטיף "סניקרס", שהיה זה בעצם הדבר היחיד שממנו הוא היה ניזון בזמן ששהה באוניברסיטה.

"אני אוהב את ג'יימס", באק סיכם.

"מת על גרין, אוהב את ג'יימס", שארלוט ציינה.

"זה הורמון 'האהבה' שמשפיע עליי", הוא ענה בחיוך.

"אתה הצלחת להקשיב עם הרעש של קיילה וחברות שלה?"

"לא, אבל אני אף פעם לא מקשיב. יש לי סיכומים משנה שעברה של סטודנטים מצטייני דקאן אם את רוצה"

"כן, תשלח לי בהזדמנות", היא אמרה.

"אני צריך את המספר שלך בשביל זה", הוא חייך ושלף את הנייד שלו מהכיס של המעיל האדום שלו.

שארלוט הכניסה את מספר הטלפון שלה, ולמרות שמבחוץ היא הייתה אדישה לחלוטין, בפנים היא קצת שמחה.

דקה לאחר מכן, קיילה נכנסה לכיתה עם עוד שתי בנות. היא ניגשה אל שארלוט ובאק שסתם הסתכלו לכיוון הדלת ממנו היא באה.

"שניכם מדברים על כמה אתם אוהבים את גרין?"

"כן", שארלוט ענתה בחוסר רצון.

"את לא צריכה לאהוב אותו, אבל אם את מדברת ככה, לפחות תעשי את זה כשיש לידך פחות אנשים", באק ענה.

"מה יש לכם איתו?!" קיילה התרגזה.

"הוא חתיך", שארלוט ענתה בציניות והסתכלה על באק במבט חצי מחויך. באק השיב לה במבט דומה.

קיילה עשתה תנועה של הקאת פנטומימה.

"מה אתה לומד בכלל באק?" היא פנתה לכיוונו עם הגוף שלה בתנועה מאוד חדה. כאילו שארלוט לא הייתה שם בכלל.

"ביולוגיה", הוא ענה.

"אז זה קורס בחירה?"

"משהו כזה"

"תקשיב, זה קורס קשה, וגרין לא חוסך במבחנים, אז אם אתה צריך עזרה, יש לנו קבוצת למידה קבועה היום", היא הציעה.

"אותי את לא הזמנת אף פעם לקבוצה הזאת", שארלוט הרסה לה.

"אני כן, בשנה הראשונה שלנו, זאת הקבוצה שלי עם נוֹאֵל שלא רצית להצטרף אליה", היא הסבירה.

"אה נכון, כי נואל מטומטמת ומצפה שילמדו אותה הכל", שארלוט אמרה.

"זה עדיף מכלום. חוץ מזה, יש עוד אנשים בקבוצה הזאת והם כן חכמים, אז מי שלא מצטרף מפסיד", היא שוב פנתה אל באק, הפעם בחיוך מטריד.

"זה בסדר, אני מסתדר עם החומר", הוא ענה.

החיוך על הפנים של קיילה ירד ופניה התאדמו. היא הסתכלה עליו, ואז על שארלוט, ואז שוב עליו.

"אני יכולה לדבר איתך שנייה?" היא שאלה את שארלוט.

שארלוט הנהנה והלכה איתה החוצה.

"את מתחילה איתו?" קיילה שאלה בזעם מודחק.

"נראה לי שההפך", שארלוט ענתה.

"כי אם את עושה לי דווקא, אני ממש לא אדבר איתך"

"חשבתי שאת בקטע עם דר. לויד!"

"נו, זה לא מצחיק. את יודעת איך אני מרגישה כבר הרבה זמן וממש יכאב לי אם תצאו"

"מה את רוצה שאני אעשה?"

"שלא תזרמי איתו, שלא תצאי איתו"

"אבל אם אני לא אצא איתו, זה לא אומר שהוא יצא איתך"

"זה לא משנה, אני פשוט לא הייתי עושה לך את זה בחיים"

"ואני לא הייתי מציבה אותך במצב כזה בחיים!"

"שמה? מה לא בסדר במה שאני עושה?!" קיילה הייתה המומה.

"עזבי, אולי באמת עדיף לי להשאיר לך אותו רווק, כדי שאחרי שתתפני מהאשליות הילדותיות שלך, תוכלי לראות אותו יוצא עם מישהי אחרת שהיא לא אני וגם לא את!" שארלוט חזרה לכיתה.

"לא את לא תלכי לי באמצע השיחה ככה!" קיילה תפסה את ידה, אמנם לא בכוח, אך גם לא בעדינות.

"מה את רוצה?!"

"תבטיחי לי שלא תצאי איתו, בבקשה, אני מתחננת! אני באמת לא אבקש ממך כלום יותר, רק זה! זה כל-כך יכאב לי לראות דווקא אותך יוצאת איתו!" היא כמעט בכתה בתחנונים. האשליות הציפו אותה באופן כל-כך פתטי ששארלוט גם כמעט בכתה.

"נראה", שארלוט ענתה, תוך כדי שהיא יודעת שכל הסיטואציה הזאת ממש לא תקינה.