הוא מסוכן, והוא הדבר היחיד שליבי רוצה- פרק 7

פרק 7: "בואי אני ילמד אותך משהו. כולם משקרים."

השעון מעורר העיר אותי בצפצוף מעצבן שלא הפסיק,נאנקתי וגיששתי אחר הטלפון בידי,לבסוף אחזתי במשהו קר ורוטט כמובן שזה היה הטלפון שלי,ניתקתי את השעון מסתכלת על השעה בטלפון בעצלות השעה הייתה תשע וחצי,רגע תשע וחצי?
קמתי בבהלה מהמיטה,לוקחת בגדים בעיוורון מן הארון מקללת את עצמי על זה שלא התעוררתי בזמן,עכשיו אני גם ייצטרך ללכת ברגל לבית הספר.
צחצחתי את השיניים במהירות מנסה בו זמנית לסגור את הג'ינס שלי,שלמרבה הפלא עשיתי את זה מבלי ללכלך את החולצה שלי אפילו פעם אחת.
ירקתי את המשחה אל הכיור שוטפת את פי ושמה על עצמי חולצה שחורה של בית ספר, נועלת נעליים, ולוקחת את התיק שלי, הטלפון ואוזניות שלי.
ירדתי למטה מחליטה לקחת כסף לארוחת בוקר,ולקנות מהקפיטריה המגעילה מאשר לבזבז זמן כאן ולאחר עוד יותר לבית ספר.
יצאתי מהבית נועלת את הדלת אחריי הולכת ברחוב ומצטערת על כך שלא הבאתי איתי סוודר.
נראה שבבוקר ירד גשם,כל הרחוב היה מלא בשלוליות ואני הייתי צריכה לקפץ כל הזמן כדי שנעליי לא ירטבו.
הוצאתי את הטלפון מהתיק רואה שלוש שיחות לא נענות מאיימי מאתמול ועשרים הודעות שלה מהיום.
שכחתי להתקשר אלייה אתמול היא בטח מתה מדאגה.
אני ייראה אותה עוד מעט בבית הספר וייספר לה הכול.
כאשר הגעתי כבר לבית ספר הייתה הפסקה.
ילדים התרוצצו מכול עבר ודיברו ואני ניסיתי לחפש בכול ההמולה הזאת את איימי.
לפתע עיניי קלטו עיניים חומות בורקות שמסתכלות עליי בכעס,ואני הכנתי את עצמי למה שהולך להיות עכשיו.
"צ'רלי, את השתגעת. למה לא ענית לי את לא מבינה איך דאגתי לך, אנשים אמרו שהם ראו אותך יוצאת עם גייל ומאז רק התקשרתי אלייך כמו משוגעת." אמרה לי נוזפת בי, לא מפסיקה לדבר לשנייה ולא נותנת לי להשחיל מילה.
" אני מצטערת באמת, הוא פשוט רצה לדבר איתי ואז יצאנו ודיברנו ולא שמתי לב שאת התקשרת." אמרתי לה רואה את מבטה הזועף מתחלף בתמיהה.
"רגע,מה זאת אומרת הוא רצה לדבר? על מה הוא רצה לדבר איתך?" שאלה אותי מסתכלת עליי בעיניים פעורות וידה אחזה בזרועי בחוזקה.
"סתם הוא רצה להתנצל על זה שהפחיד אותי." אמרתי נושכת את שפתיי שונאת את עצמי על כך שאני משקרת לה.
אני לא יודעת בעצם למה אני לא מספרת לה את האמת,אולי בגלל שאני מרגישה שזה שהאמת הזאת ששייכת רק לי ולגייל.
איימי הסתכלה עליי בצמצום עיניים כנראה שהיא מטילה ספק בדבריי,אבל היא לא אמרה שום דבר.
"הוא נועץ בך שוב מבטים." אמרה לפתע ונראתה לא מרוצה מהעניין.
אך אני ליבי התחיל לפעום מהר מכפי שפעם קודם,ודם עלה אל לחיי צבע אותם באדום.
הסתובבתי אליו באיטיות רואה אותו.
הוא לבש חולצה לבנה צמודה שהבליטה את שריריו ונראתה כל כך טוב עליו.
כשסוף סוף העלתי את עיניי אל עיניו, ראיתי את עיניו האפורות נועצות בי את המבטו החודר.
אבל עכשיו שהוא הסתכל עליי הוא היה נראה מרוחק ומלא מחשבות,כשמבטו התמקד סוף סוף הוא הסתכל יישר עליי,וגופו כולו נדרך והוא הפנה את מבטו ממני והלך אל תוך מבנה בית הספר.
גבותיי התכווצו בלבול, ואני לא הבנתי מה קרה לו,ולא ידעתי מה לעשות ללכת אליו או להישאר כאן עם איימי,לפתע פגישה איתו לא נראתה לי רעיון מפתה כל כך.
לא בגלל שהוא מפחיד אותי,להפך דווקא התוצאה שתביא הפגישה הזאת מפחידה אותי.
לבסוף הגעתי להחלטה.
"אני הולכת דקה." אמרתי לה מפנה את עיניי אלייה לאחר שננעצו הרבה זמן בסביבה הריקה.
היא הסתכלה לכיוון שאני הסתכלתי אליו,
"את הולכת אליו,נכון?" שאלה אותי בזעף משלבת את ידייה.
הנהנתי בראשי מעלה על פניי חיוך קטן מנסה להראות לה שהכול בסדר.
"תזהרי ממנו,טוב בבקשה ממך בשבילי." אמרה לי מזהירה אותי בפעם האחרונה מפניו מניחה את ידה עליי.
"בסדר,מבטיחה." אמרתי לה מלאה הכרת תודה על דאגתה הלא נחוצה.
"יופי, אחרי זה את מספרת לי הכול." אמרה עוזבת את ידי מסכמת את השיחה בחיוך קטן והולכת ממני ונטמעת עם כל הילדים.
נשמתי נשימה עמוקה נכנסת אל תוך המבנה שבתוכו יש רק כמה ילדים בודדים.
הלכתי לאט מתקדמת אל עבר המקום היחיד שידעתי שגייל נמצא בו.
שהגעתי לבסוף אל אולם הספורט הדלת הייתה סגורה,הנחתי יד רועדת על הידית לא יודעת בדיוק ממה אני כל כך לחוצה.
פתחתי את הדלת בתנופה חזקה,שומעת את הלמות ידיו של גייל פוגעות בשק האיגרוף.
היישרתי את מבטי אליו מסתכלת עליו,על פניו היו אגלי זיעה קטנים,גבותיו היו מכווצות בריכוז ועיניו היו שלוות.
ידעתי שהוא ראה אותי, אך לא נראה שהוא מייחס אליי חשיבות.
הוא עצר לרגע תופס את שק האיגרוף בידו כדי שחא יעוף ישר אל פרצופו.
"זה היה טעות." אמר לפתע לא מיישיר אליי מבט מסתכל לכל מקום רק לא על עיניי.
"מה?" שאלתי אותו המומה מרגישה את ליבי מחסיר פעימה בכאב.
"אתמול,הנשיקה… זה היה טעות." אמר מדבר אליי לאט כאילו אני ילדה עם בעיות שכליות.
"אבל..אבל אתמול אתה אמרת,אמרת שאתה מחבב אותי." אמרתי לו בכיווץ גבות מבולבלת, מרגישה את פניי מתעוותות בכאב.
"שיקרתי." אמר באדישות מושך בכתפיו,אני כשלתי לאחור כאילו מישהו דחף אותי.
"שיקרת,למה?" שאלתי אותו כשראייתי מתחילה להטשטש מדמעות שנוצרו בזווית עיניי.
כיוונתי את עיניי אל האור שבמרכז החדר נזכרת בטריק שאמא שלי לימדה אותי.
מיצמצתי כמה פעמים והדמעות נעלמו.
כבשתי על פניי הבעה קרה,לא רוצה להישבר מולו.
"לא יודע, בלי סיבה. " אמר לי לבסוף לא מפרט יותר מדיי ועדיין לא מסתכל עליי,עיניו היה נעוצות בתקרה שמעליי.
"בלי סיבה? אז אתה סתם החלטת לקחת מישהי לגרום לה להתאהב בך, להתנשק איתך ואז לזרוק אותה" שאלתי אותו מרימה את קולי שכמעט רעד לבסוף.
הוא לא ענה,וגם לא הסתכל עליי. הוא המשיך ללבוש פרצוף אדיש שלא ענה לשום שאלותיי.
התחלתי לאבד את סבלנותי,והרגשתי את עצביי גואים.
"מה? מה את רוצה שאני יגיד לך שאני מצטער? לעזעזל את מתנהגת כאילו לקחתי את הבתולים שלך או משהו." אמר לי מתעצבן, חובט בשק שלו מתנהג כאילו לו יש את הזכות פה לכעוס.
"אתה צודק, עשית משהו הרבה יותר גרוע.
רימית אותי, שיחקת לי בלב, המצאת לי סיפורים שבהם הוצאת את עצמך מסכן וגרמת לי לרחם עלייך. ואפילו גרמת לי להתאהב בך ובזה אני מאשימה את עצמי.
שיקרת לי שקרים ואני בלעתי אותם אחד אחד." אמרתי מנענענת את ראשי מרגישה מאוכזבת, מאוכזבת מכך שהייתי כל כך טיפשה.
דמעה בוגדנית נפלה מעיניי, והוא הסתכל עליי, פרצופו עדיין אדיש לפניי.
ואני לא הבנתי איך נכלאתי לתוך המשחקים שלו והתאהבתי בו כל כך מהר.
"בואי אני יילמד אותך משהו. כולם משקרים." אמר לי.
"תודה על האזהרה שהגיעה מאוחר מדיי." אמרתי לו במרירות מנגבת את הדמעה הארורה מפניי.
הפנתי את גבי ממנו,מרגישה את עיניו עליי ולא מייחסת לכך חשיבות.
עוזבת אותו שם לבדו,במקום הארור שבו הכול התחיל.