הוא הציל את חיי.. פרק 4 :))

״מה קרה?״ הארי שאל בעצב, ראיתי שאכפת לו ממני, הוא הזכיר לי מישהו, אבל אני לא זוכרת מי, מישהו מהעבר. ניסיתי לחשוב מי לשנייה, אבל הארי קטע את מחשבותיי, ״הכל בסדר?״, ״כן..״ עניתי במהירות, איפה מהססת. הוא היה נחמד, אך הוא לא מכיר אותי, ואני יודעת שכאשר הוא יכיר אותי עוד יותר, הוא יעזוב אותי. זה קרה לי בעבר ואני בטוחה שזה יקרה לי גם איתו. ״עזוב, אתה רוצה ללכת למקום אחר?״ אמרתי, מנסה לחייך כדי להתעודד, ״כן, בואי נלך לביתי״ הוא אמר ומשך את ידי. החזקנו ידיים והלכנו לכיוון מרכז לונדון. נהיה קר, והתחיל לרדת גשם, הארי הסתכל עליי, חושב אם קר לי או לא. היה לי קר, אבל אהבתי את ההרגשה המצמררת הזאת בעצמות, ההרגשה של הגשם.

שכחתי כבר מבית הספר ברגע שהגענו לבית של הארי, וכאשר הוא פתח את דלת ביתו נדהמתי. זה היה גדול ומרהיב, הבית היה בגוון חום בהיר, זה היה בית פרטי, עם חצר עצומה. היה לו בבית כל דבר שרק חולמים עליו. היו בין שישה לשבעה חדרים והוא עשה לי סיור בכולם, וכל חדר היה מדהים ביופיו, אחד חדר משחקים, האחר חדר טלוויזיה, אך כאשר סוף סוף הגענו לחדר השינה שלו, הבנתי שכל הבית הזה הוא לעצמו. לבד.
״אממ.. הארי?״ ניסיתי לתפוס את תשומת ליבו בזמן שהוא הסתכל על אחת התמונות על הקיר, הוא הסתובב אליי במהירות ושאל ״כן?״ ״אתה.. לבד פה?״ שאלתי אותו, מהססת טיפה אך לא ידעתי למה. הוא הסתכל עליי לשניה ואמר ״עד לפני שנה לא הייתי, אך עכשיו כן. למה?״ ״עם מי היית פה?״ שאלתי במהירות. ״עם ידידה מאוד טובה שלי, הוא עזב זה לא משנה יותר. את רוצה לרדת לסלון?״ הוא ניסה להפסיק לחשוב על ה׳ידידה הטובה׳ שלו, ראו את זה מבחוץ, אבל הפסקנו לחשוב על זה אחרי כשנייה כשירדנו למטה.

עברו כבר כמה שעות, ועדיין הייתי אצל הארי. ״אני צריכה ללכת״ אמרתי להארי אחריי שקיבלתי הודעה מאחי, ״את רוצה שאני אלווה אותך?״ הוא שאל, ״אני אשמח״ אמרתי ושנינו חייכנו. יצאנו מהדלת, והארי נעל אותה.
התחלנו ללכת ואחרי כמה זמן הארי שבר את השתיקה, ״אז?״ הוא אמר, ״אז?״ עניתי וצחקתי. ״איפה את גרה?״ הוא אמר וצחק, והבנתי שהלכנו כל הזמן הזה לשום מקום, ״בצד השני של העיר״ עניתי, והמשכנו לדבר, יודעים שיש לנו עוד הרבה זמן עד שנגיע. ׳הוא לא כמו שחשבתי׳ אמרתי לעצמי בזמן שדיברנו, ׳הוא נחמד, הוא מקשיב׳ חשבתי, בזמן שהסתכלתי על עיניו הירוקות, העיניים הכי חלומיות שאי פעם ראיתי, בוהקות וגדולות.
הגענו לרחוב של ביתי הקטן והעלוב לעומת ביתו של הארי, והייתי צריכה כבר להיכנס הביתה. ״הארי?״ אמרתי, רציתי שיישאר, שלא ילך. ״כן?״ הוא שאל בהיסוס, ואז הסתכל על עיניי, הוא ראה שעצוב לי שהוא הולך. הוא התקרב אליי יותר, ״תבואי מחר, לאותו מקום שהיינו בו היום, שעה 10״ הוא לחש והלך, משאיר אותי שם, צריכה לחזור הביתה, בלעדיו.