הוא היה לי שמש רגעית ומנוכרת

המבטא שלך תמיד החוויר את קולי למשך נצח או חצי דקה,
רק אתמול ראיתי אותך עומד שם מעלי כמו פסל שזוף מחוייך כולך.
אמרת אלי בתקיפות שכזו "אני לא רוצה להתאהב, לא פה לפחות".
עם המבטא הבריטי הזה שלך, אתה גורם למשפט הכי מעצבן בעולם להפוך ליפה ביותר.
הנהנתי בהסכמה בעודי מביטה, בוהה בקעקוע שנח לו שם על צד המותן שלך.
הסתכלת עלי עם חיוך ספק מתנשא ספק מאוהב והוספת להגיד "זה רק, אני בחו"ל, תכננתי דברים אחרים ואני מרגיש אליך אי אפשר לשקר"
תרגמתי לעצמי וחייכתי חיוך רחב כאילו זכיתי במיליון דולר ומשכתי אותו אלי,
זכורים לי ימים יותר מאושרים מאשר הבדידות שהחלה להציף את סביבתי.
זכורים לי רגעים שהוא נצמד אל גופי, זר ורצוי.
בשעות מאוחרות מוקדמות, לאור הירח העמום שהתגנב לו דרך הוילון.
הוא היה לי שמש רגעית ומנוכרת, מפוצצת הארד קור שחיממה אותי במיטה לא מיטה.
היינו חולי שטויות, קפצנו להרבה בריכות של אדרנלין לאור החושך המוחלט וחטפנו המון צעקות, ובכל זאת צחקנו על האומללים וכמה שאנחנו דומים להם,
דיברנו על איך ולמה הגענו לכאן, למקום האפור הזה שבו כולם דועכים, ובכל זאת למה אותי אתה מאיר.
ביום האחרון אמרתי לך שאתה צודק ושתעזוב את האהבה,
הוא עיקם שפתיים והניח עלי יד, הוא אמר כעבור חשיבה רגעית "אני יודע שנינו שונים ומייצגים תרבויות שונות, אבל נעצת בי סכין מורעלת באהבה, ואני פשוט לא יכול"
אולי שכחת אבל חלקנו הרבה ארס אהבה, המון נשיקות.
לזכר מגע גופך הייתי חולמת לילות רבים, על הבטחות עצובות והלילה הראשון שלנו ביחד.
ידענו שכמה רגעים לא יהפכו נצח ושכעבור הזמן נוכל להרגיש רק דרך הזכרונות. כך או כך,
זה כל מה שנשאר לי ממך.