ההתנגשות חלק 7

מריצה-
השעון צלצל, ואני פקחתי את עיניי כשלצידי הירו ישן כמו תינוק לא שומע אפילו את השעון מעורר. הסתכלתי עליו והחיוך לא ירד לי מהפנים, שמחתי לראות אותו על הבוקר, זה עשה לי כל כך טוב. הוא ישן רק עם הבוקסר שלו ויכולתי להסתכל עליו שעות איך הוא ישן ולשמוע את נשמותיו, מרגע לרגע הקעקועים שלו מושכים אותי יותר ויותר ופתאום מבין כל קעקועיו ראיתי את קעקוע של ציפור בודדת כמו בקעקוע של שרשרת הציפורים על ידו, הציפור הבודדת הייתה ציפור עם כנפיים פרוסות, היא הייתה די גדולה יחסית מוזר שלא שמתי לב אליה עד עכשיו הרי ראיתי את הירו בלי חולצה מלפני, היא הייתה ממוקמת ממש מעל גומי הבוקסר שלו בצד שמאל. מעניין למה הוא קעקע כל כך הרבה ציפורים על עצמו. רציתי להעיר אותו, אבל היה נדמה שהוא ישן כל כך טוב כך שלא רציתי להעיר אותי משנתו. קמתי מהמיטה לצחצח שיניים ולשטוף פנים. הלכתי לארון הבגדים שלי בניסיון לבחור משהו ללבוש. הסתכלתי על הארון בגדים בזמן שאני נזכרת במאורעי אמש איך אצבעותיו של הירו היו בתוכי, ההרגשה של הטבעות הקרות על גופי החם, לא יכלתי להוריד את חיוכי.
״מה השעה?״ קול בריטי נשמע. הסתכלתי על הירו כשהוא מנסה לפקוח את עיניו לכיווני. ״כמעט תשע״ אמרתי.
״כל כך מוקדם״ הוא רטן כשזרק את ראשו על הכרית.
״אתה יכול להמשיך לישון״ אמרתי צוחקת. ״את הולכת?״ הוא שאל. ״כן לעבודה״ אמרתי כד חזרתי את מבטי מנסה לבחור בגדים. תוך שניות הרגשתי את כף ידי מסתובבת סביב מותני, התמתחתי. ״נהנת אתמול?״ הוא לחש לי באוזן עם המבטא הבריטי הזה שפשוט מרעיד אותי כל פעם מחדש. ״כן״ אמרתי כשהרגשתי את נשימותיו על צווארי. ״אני שמח״ הוא אמר. מחל לנשק אותי בצווארי, עצמתי את עיניי, הוא הצמיד אותי אליו יותר. ״הירו..״ נאנחתי ״כן?״ הוא שאל תוך כדי שהוא ממשיך בנישקותיו. ״אני צריכה ללכת לעבודה״ אמרתי כלא רוצה באמת ללכת. ״אז אל״ הוא אמר נושך את תנוך אוזני. ״מממ״ אמרתי. ״אני יודע שאת לא רוצה ללכת, את רוצה להישאר כאן, שאמשיך במעשיי נכון?״ הוא העלה עם כף ידו שעל מותני את החולצה שלי והחל ללטף את בטני התחתונה. ״אני צודק מיס מריצה?״ אוי כמה שהוא צודק, כל כך בא לי להישאר איתי תחת מגעו, כל כך בא לי עכשיו להיזרק איתו על המיטה, וכמה שאני רוצה את זה, אני חייבת ללכת לעבודה, חוץ מזה הבטחתי לבריידן ארוחת צהריים היום והברזתי לו יותר מידי.
הסתובבתי להירו. נישקתי אותו, שפתי על שפתיו, לשונינו מתחככים אחת בשניה, הירו תפס אותי בראשי ביד אחת וביד אחרת במורד גבי, ״את כל כך לוהטת ככה בייבי״ הוא אמר לי, מנשק אותי יותר בתשוקה. הוא הרים אותי כשאני כורכת את רגליי סביבו וממשיך בנשיקה שלו. הוא מתקדם לעבר המיטה, אני כמעט נכנעת ונשארת איתו כאן ומוותרת על יום העבודה שלי, אבל אחרי כל מה שאלי עושה בשבילי אני לא יכולה לעשות זאת. ״הירו״ אמרתי מפסיקה את הנשיקה שלנו. הוא מסתכל עלי במבט מתחנן. ״אני צריכה לעבוד, אבל נוכל להיפגש אחרי אם תרצה״ אמרתי כשאני מסתכלת לתוך עיניו הירוקות. הוא הוריד אותי לריצפה ״כדאי לך״ הוא אמר תוך כדי שהוא ממש לאחוז בי. ״חוץ מזה לא אמרת שאתה צריך לקום היום לא משהו?״ שאלתי נזכרת. ״אני לא ממש חושב שאני זוכר יותר מידי מה אמרתי אתמול ״ הוא אמר בחיוך, אבל אני זוכרת אמרת שאני שלך, לשמוע אותו אומר ‘את שלי’ היה הדבר המתוק ביותר, לרגע הרגשתי איזה סצנה קלישאתית מהסרטים הרומנטים שאני נוהגת לצפות ולמען האמת זה שימח אותי.
״אבל אני צריך ללכת לקחת את האוטו השארתי אותו בגן האירועים אתמול.״ הוא אמר נזכר. הוא הלך לקחת את הבגדים שלו שהיו זרוקים על הריצפה ליד המיטה, ״אבל ניפגש אחרי״ הוא הוסיף כשהוא מתלבש. ואני לא יכולה להפסיק את מבטי אליו כשאני רואה אותו כל כך סקסי עם הקעקועים שלו איך הוא מכסה אותם אט אט בבגדיו ואת טבעותיו. אחת הטבעות שבלטו לי הייתה טבעת כסופה עם אבן מרובעת בצבע שחור שהייתה על אצבעותו, עוד טבעת עגולה עם מסגרת כסף והפנים צבוע בשחור סביב הזרת שלו.
״בוודאי מי לורד״ אמרתי מנסה לעשות מבטא בריטי, נזכרתי שהירו סיפר לי שאביו ממשפחת האצולה של בריטניה מה שאומר שגם הוא משפחת אצולה, אני נראה לי באמת מצאתי את הנסיך שלי.
״מה אמרת?״ הוא אמר ברצינות יתרה. אני צחקתי. ״מה מבטא עד כדי כך גרוע?״ שאלתי בציניות. ״אל תקראי לי ככה בחיים שלך. הוא התפרץ. אני נדהמתי מההתפרצות שלו. ״רק צחקתי.״ אמרתי מנסה להרגיע את הרוחות.
״אוקי, אני לא צוחק.״ הוא אמר תוך כדי שהוא לוקח את הדברים שלו.
״אל תגזים.״ ניסיתי להרגיע אותו.
״אני רק מבקש ממך דבר אחד את לא צריכה לעשות עניין.״ הוא אמר וזה עיצבן אותי לגמרי, איך אני זאת שעושה עניין, בסך הכל זרקתי תואר לורד, מילה לא במקום, הבנתי, היא מגזים ואז מפיל את האשמה עלי? זה לא עובד ככה.
״או אני עושה עניין?״ אמרתי מסתכלת עליו במבט עצבני.
״כן, טוב אין לי זמן לזה, אני הולך.״ הוא אמר פותח את הדלת ופשוט יוצא לא נותן לי אפילו לענות או להגיד להתראות. ואו זה פשוט הרתיח אותי, עברנו לילה כל כך כייפי ובוקר מדהים למה הוא חייב להרוס את זה עם התסביכים שלו הבנתי שקורה שם משהו עם אבא שלו, ואני לא רוצה להעמיס עליו בשאלות כי גם ככה עד שהוא נפתח אלי אתמול בנוגע לעבר שלו עם הסמים שגם היה קשה לעיכול, הוא פשוט מצליח לחרפן אותי. הערתי את עצמי ממחשבותי ווחזרתי להתארגן לעבודה, מנסה לחשוב מה ללבוש כשגופי עוד עצבני מתגובתו של הירו ועל הדרך בא יצא מהחדר.
לבסוף החלטתי על אוברול בצבע חום, החלק העליון שלו גופיה צמודה לגוף ואילו המכנס שלו מתחיל מהמותן ומתרחב מקו הירך.
שמתי עקבים בצבע ניוד, נתתי לשערי להישאר עם הבייבליס מאתמול התפטרתי מעט ויצאתי לעבודה.
הירו-
אני יודע שהגזמתי בתגובה שלי לגבי היציאה של מריצה, אבל כשמזכירים לי את אבא שלי בן אדם אחר יוצא ממני, ואני מרגיש שעשיתי טעות שסיפרתי למריצה על מר לורד ויליאם נייט כי עכשיו המקום שממנו ברחתי ירדוף אותי כשהיא תזכיר לי כל פעם על השיט של משפחת המלוכה שאני כבר לא שייך אליה.
לקחתי את האוטו שלי מגן האירועים הספקתי לעבור בבית, החלפתי את הבגדים מאתמול, לבשתי מכופתרת פסים שחור לבן פתחתי אותה בכמה כפתורים בחזה ככה שיכלו לראות את קעקועי, גינס שחור עם קרעים בברך ומגפיים. ניסיתי לשבת בבית לצפות בטלוויזיה אבל לא הצלחתי ופשוט לקחתי את הרכב ונסעתי בדרכים כדי להירגע, שמעתי The doors בדרך ונסעתי במהירות כפולה מהמותרת וסף העצבים שלי ירד לאפס והתחלתי להרגיש אידיוט שככה התנהגתי. לא אמרתי לה שלום כמו שצריך. עברו כמה שעות טובות מאז שיצאתי מחדרה והיא לא שלחה לי הודעה או ניסתה לדבר איתי וגם אני לא. עצרתי את האוטו בצד מסתכל על שמה שבצד הטלפון שלי ומתלבט אם להתקשר, סוף סוף החלטתי להתקשר ואני מחכה כמה וכמה צלצולים והיא לא עונה, ניסיתי להתקשר עוד פעמיים והיא לא ענתה. טוב זהו הצלחתי לעצבן אותה, היא עצבנית עלי. פאק. למה לעזאזל אני מצליח להרוס כל דבר טוב שקורה לי, עם מריצה יש לי תחושה שלא הרגשתי מעולם, אני סוף סוף מצליח לישון לידה מעבר ל4-5 שעות שינה, הגוף שלי רגוע לידה, ובכל פעם שאני נוגע בה אופוריה מציפה אותי, לא סתם רציתי לישון איתה אתמול, לישון לידה זה התרופה לשינה טובה יותר מכל כדור או כל דבר אחר שניסיתי. זין על הכל. אני נוסע אליה לבקש סליחה מזדיינת. אני שונא לבקש סליחה ולהצטער אבל אם זה מה שאני צריך לעשות כדי שאוכל להיות עם הבחורה הזו זה מה שאעשה.
נסעתי למשרדים של ריצ’רדס במהירות והגעתי לשם תוך עשרים דקות, נתתי את המכונית שלי לשומר המכוניות ונכנסתי לבניין, עליתי במעלית וכשדלתות המעלית נפתחו חיפשתי בעיניי את מריצה. משום מקום אלי הגיעה. ״הירו? מה אתה עושה כאן?״ היא שאלה אותי מופתעת מבואי.
״שכחתי כאן משהו״ ניסיתי לתרץ לה את בואי, לא רציתי להגיד לה שרבתי עם מריצה או לספר לה על מריצה בכללי כמה שפחות ידעו ככה הסיכויים שזה יגיע לסטייסי פחותים.
״מה שכחת?״ היא שאלה אותי, ״אולי ראיתי את זה״ היא הוסיפה רוצה לעזור.
״האמת ששכחתי כמה דפים של שירים אם אני לא טועה זה היה אצל מריצה במשרד, איפה היא את יודעת?״ ניסיתי לצאת מזה והיה נראה שאלי אכלה את זה. מעולה.
״היא לא כאן היא יצאה לא מזמן להפסקת צהריים לאכול.״
״אה״ אמרתי. ״אבל אגיד לה על הדפים האלה שתחפש בשבילך ואביא לך אותם אם תמצא״ יופי גם אין לי הזדמנות להישאר עם ההצעה הזו עכשיו. ״בסדר״ אמרתי יבש. שמעתי את דלתות המעלית נפתחות ואלי חייכה את חיוכה ״או הינה היא״ היא אחרה ואני הסתובבתי ולא האמנתי למראה עיניי. היא נמצאת עם הדפוק הזה? היא הלכה לאכול עם מר חליפה מזויינת ארוחת צהריים? מה לעזאזל? אני כל כך רוצה לפוצץ אותו במכות, אבל אני צריך לזכור לנשום ולספור עד עשר, כיווצתי את כפות ידיי לאגרופים, מנסה להשתלט על הזעם שלי. בן זונה, אני שונא אותו, הוא נראה כולו מושלם עם התספורת והחליפה שלו, כיאלו הוציאו אותו מקטלוג של בוס, והיא הבחורה המושלמת באוברול לידו. הם נכנסו כשהם מדברים וצוחקים להם, מה לעזאזל מצחיק בפח אשפה הזה, הדבר היחידי שאני מדמיין זה את אגרופי מונף אליו שובר את שיניו ואת החיוך המזדיין הזה שלו.
מריצה סובבה את פניה וראתה אותי ופניה נפלו. ״הירו?״ היא שאלה
מר חליפה מזויינת הסתכל עלי במבט מתנשא וחיוכו מהצחוק שלהם נעלם. אני שונא אותו ומעולה שהעפתי לטמבל הזה את החיוך מהפנים .
״הוא אמר ששכח אצלך במשרד כמה דפים והוא רצה לחפש אותם״ הסבירה אלי למריצה את השקר על בואי כשאני מסתכל עליה במבט זועם והיא מבינה את מבטי.
״אפתח לו את המשרד״ היא אמרה והתחילה להתקדם ״אראה אותך אחר כך בריידן, היה נהדר״ היא אמרה. טוב היא ללא ספק רוצה שאזיין אותו מכות ואותה אנעל במלון, היא תראה אותו אחר כך? על גופתי המתה, ומה היה נהדר בדיוק? בטח לקח אותה לאיזה מסעדה פלצנית ביותר שמגישים רגליים של צפרדע והיא לא טיפוס של אוכל כזה, רוב ההישראלים אוכלים כשר, קראתי על זה כשרציתי להבין קצת מאיפה היא באה ואני בטוח שהיא כמו רובם.
נכנסתי אחריה למשרד וסגרתי את הדלת.
״מה שכחת?״ היא שאלה אותי. ״מה עשית איתו?״ שאלתי לגמרי מתעלם מהשאלה שלה.
״הלכנו לאכול צהריים.״ היא אמרה עם הפרצוף העצבני שלה. היא כל כך יפה עם הפרצוף הזה ובא לי כל כך לתפוס אותה עכשיו ולהרגיש את שפתיה אבל הזעם על מה שראיתי לא מאפשר לי לעשות זאת.
״למה הלכת לאכול צהריים עם מר חליפה מזויינת?״
״למה שלא אלך? ואתה יכול להפסיק לקרוא לו ככה?״ היא רטנה.
״לא לא אפסיק לקרוא לו ככה כי הוא מזדיין, ואת לא תלכי איתו.״ אמרתי בהכי ביטחון.
היא צחקה ״אוי נו באמת אתה חושב שאתה יכול להגיד לי עם מי ללכת לאכול? הוא ידיד שלי, אין סיבה שלא אלך איתו.״
״ראיתי איך הוא מסתכל עלייך, והוא ממש לא רואה אותך ידידה, הוא נמשך אליך מאוד, ומאוד קרוב היום שינסה לעשות צעד מעבר.״ צעדתי אליה ״אתה רואה דברים לא נכון, אני כן יכולה שיהיו לי ידידים אתה יודע.״ היא ניסתה להכחיש את דבריי.
״לא.״ אמרתי מבטל את דבריה בשניות. היא גיחכה ״אה לא? ולמה לא בדיוק?״ היא אמרה כשהיא משלבת את ידיה, ואני מתקרב אליה יותר. ״כי לא.״ אמרתי יותר ויותר קרוב אליה, מסתכל עליה והיא מסתכלת עלי.
״אתה טועה הירו.״ היא אמרה ואני לא מצליח להתאפק ומצמיד את פי לפיה ומנשק אותה. היא שבויה לשפתיי ופותחת פיה כדי שאכניס את לשוני, היא אוהבת את זה, היא רוצה את זה. ״את שלי, ובזה אני לא טועה״ אמרתי כשאני מסתכל עמוק בעיניה ומלטף באגדולי את שפתה התחתונה, היא פושקת את שפתיה ומסתכלת עלי במבט המזמין, היא רוצה שאמשיך. ״הייתי מת לזיין אותך על השולחן במשרד הזה״ אמרתי תוך עדי שאני מעביר את אגודלי לקו הלסת שלה, לצוואר שלה וואחר כך לעצמות בית החזה שלה באיטיות רבה. היא עוצמת עיניה מתענגת על מגעי ותופסת בקצה השולחן ומתמתחת, עמד לי בשניה. ״אני מצטער על הבוקר״ אמרתי, היא פתחה את עיניה ״אמרת שאתה מצטער?״ היא חייכה ולא יכולתי שלא לחייך גם.
״כן״ אמרתי כשאני מעביר את אצבעותי לכף ידה ומחזיק אותה. ״זאת כבר הפעם השניה שאני שומעת זאת ועדיין מופתעת. ״אמרתי לך, יש בך משהו מיוחד שאת מצליחה להוציא זאת ממני.״ אמרתי
״טוב לפני שאלי או מישהו יכנס, אני אלך, ניפגש בערב בייבי.״ הוספתי, באתי לצאת מהמשרד ״חכה״ היא אמרה והביאה לי מספר דפים . ״מה זה?״ שאלתי אותה. ״אם אתה משקר שיראה אמין״ היא קרצה לי, לפחות מישהו מאיתנו חושב על הדברים עד הסוף. מה שהבחורה הזו עושה לי, לא מספיק היא יודעת עלי מספר דברים שרק מעטים יודעים עלי וגם הם מכירים אותי שנים, והיא הספיקה בפחות משבועיים להכיר חלק מאוד גדול ממני, היא מצליחה להוציא ממני דברים שמעולם לא חשבתי או הרגשתי לפני, לעולם לא קינאתי לבנות הזוג שלי לא עניין אותי מי הידיד שלהן או עם מי פאקינג הם הולכות לאכול צהריים, לעזאזל. אני מקנא לה. לאן לעזאזל נכנסתי. פאק.