ההתמכרות לעצב

האפלוליות הזאת מנסה לחדור שוב.
היא לא כל כך מצליחה כמו אז.
רק בין החרכים.
פעם היה לה קל יותר.
כי הייתי פתוחה בפניה.
מושיטה זרועות להתנחם בה.
אבל היא שטנית ואכזית כתמיד, מכישה בשיניה.
למדתי את הלקח.
כמעט.
זה מרגיש כאילו עבר זמן רב
ובארצות מסוימות אני כבר נחשבת לגברת,
אבל ההתמודדות היא לא כל כך אחרת.
היא אחרת בהיקפיה, בממדיה, ביכולת להימלט ממלתעותיה,
אבל כמוני, היא גברת. בשינוי אדרת. בשינוי המלל.
והיא בכלל אבל בכלל לא מכובדת.
כי התמכרות מהי?
אם לא חוסר היכולת להגיד לא.
להושיט ידיים גם אם המוח והלב זועקים חלושות.
להישאר שארית מהאדם שהייתי אתמול.
להמשיך להיאבק בידיים כבולות.
והיא עדיין אותי מסממת.
אותה ההתמכרות הנוראית לעצב.
אבל אני אחרת. אני אחרת.
אני עם הרבה יותר כוחות, עם הרבה יותר הבנה.
הרבה יותר חמלה.
להגיד לא הייתי אשמה.
ועד כמה שזה זר על הלשון,
אני מנסה לומר בלחישות ארוכות;
לא היית אשמה.
לא.
לא משנה מה קרה. לא משנה מה היה. לא ההקפים. לא המימדים, לא האשמה ששטפה אותך כבר שנים.
לא
לא אשמה.
לא אבודה.
לעולם לא.
גם אם הדרך נעלמת. ובפיתוליה לא ניתן לראות זווית אחרת. את יודעת כמוני.
הפצע יתרפא בסוף. הכאב יגליד.
כי למסע יש זמן,
והמסע בזמן שלך, אומנם יעורר זיכרונות כאובים,
אך ירפא ויחלים כאבים שעוד נושמים.
אז זוהי אותה ההתמכרות, רק שאת האחרת.
ואת תדעי כבר כמוני.
שלא היית לא אשמה .אפילו לא בערך.
קחי לזה זמן.
לוקח לתובנה להכות.
הרפי את ידיך. חדלי מהמלקות.
לא ארבעים. לא שלושים.
שום משהו שאת ההתמכרות רק מחריף.
הרפי!
ודעי.
תני לי את ידך.
שמרי על עצמך.
ותאהבי.