ההחמצה של סטיב
סיפור על החמצה // שולה לוין
רוח קלילה של אחר הצהריים האפרורי הקריר והלח נשבה דרך צווארו החשוף של סטיב כהן, שיצא ממשרדי הסניף הבריטי של חברת הנפט אקסון בלונדון ופנה לכיכר טרפלגר. הוא לבש מעיל גשם ומטריה בידו. הרוח הקרירה אוששה אותו קצת. היה זה יום ששי אחר הצהריים, סיומו של יום עבודה וסיומו של שבוע מפרך, עמוס בישיבות מתוחות עם מהנדסי החברה.
הוא רצה לנוח קצת לפני הערב. לא היו לו תוכניות מוגדרות מלבד ארוחת ערב לבד במלון הפאר בו שכן.
סטיב היה כמעט בן ארבעים. הוא התגורר בגפו במלבורן באוסטרליה, מרוצה מחייו בדרך כלל, מלבד הכמיהה למצוא בת זוג לחייו. הוא היה נוסע ללונדון כמה פעמים בשנה אל הסניף הבריטי של חברת קידוחי הנפט כעורך דין בכיר. תפקידו היה לסרוק אתרים שנמצאו בהם סימני נפט ולהחליט האם יפתחו בהם שדה קידוח נפט או לא. היו אלה שנות השמונים, כשהנפט היה מקור האנרגיה העיקרי בעולם, ולכן משרתו היתה נחשקת ומתגמלת מאוד.
סטיב התקרב אל כיכר טרפלגר ופילס את דרכו בין כל היונים שממלאות אותה עד אפס מקום. הוא מצא לו ספסל בפינה והשקיף על האנשים הרבים שמילאו את הכיכר בצבעים וגוונים וסוגים שונים. רובם היו תיירים מכל רחבי תבל עם חבילות בידיהם, חלקם האכילו את היונים שהסתובבו שם באלפיהן, חלקם מצלמים לכל הכיוונים, וחלקם יושבים על הספסלים למנוחה קצרה. פאנקיסטים לבושים בצעקנות עם שיער צבעוני גזור בצורה פרובוקטיבית ישבו בקבוצות וסקרנים הביטו בהם בעניין רב.
לפתע קלט בזווית העין ממש ליד הספסל אישה צעירה בשנות השלושים לחייה. שיערה היה ארוך ומתולתל וכהה בסגנון מזרח תיכוני, נמוכה וחמודה. היא אחזה בידיה מצלמה וצילמה את המחזות המרתקים שהתגלו לעיניה בכיכר בזכות מגוון האנשים שהסתובבו שם וכמויות היונים. היא הוקסמה במיוחד מהפאנקיסטים ורצתה מאוד לצלמם מרחוק. היא מצאה חן בעיניו מאוד והוא התבונן בה בריכוז, רוצה מאוד להתקרב ולהכיר אותה. סטיב לא היה ביישן כלל, והיה רגיל שנשים ייענו לו ולא יסרבו לפניותיו.
"הי, מה נשמע?" הוא נפנה אליה וחייך בנימוס
"הי" ענתה לו בקצרה. היא היתה מרוכזת בצילומים.
"את רוצה שאצלם אותך?" שאל במבטא האוסטרלי הכי סקסי שיכול היה לשלוף.
"באמת? תוכל בבקשה?" שאלה במבטא זר מזרח תיכוני. היא אפילו הסמיקה קלות, דבר שהוסיף ליופייה.
"בטח, בכיף" הוא אמר לה בחיוך רחב יותר.
"תודה, זה יהיה נחמד מאוד מצדך" היא חייכה בחזרה, הטעינה את מצלמת הקנון שלה בגליל פילם, משכה בידית המעבירה את התמונות בין צילום לצילום, והושיטה לו אותה.
"הנה תעמדי כאן בדיוק ותחייכי אלי, הנה אני מצלם קודם כל אותך, כי את הדבר הכי יפה כאן בכיכר עם כל הכבוד לכולם" אמר בטון מתחנף בלי להתבייש.
האישה הצעירה לא נרתעה מהמחמאה, להיפך, נעמדה בתנוחת דוגמנית מול המון היונים הממלא את הכיכר, וסטיב צילם אותה שוב ושוב.
הוא קרץ אליה. "אני מוכן לצלם אותך כל היום, כמה שאת יפה!" ומבטו מדד את גופה הספורטיבי מכף רגל ועד ראש בלי בושה. היא לבשה ג'ינס וחולצת טי פשוטה ונעלי ספורט, ממש כמו תיירת טיפוסית. 'דווקא מתאימה לי מאוד בת זוג כזאת חמודה' חלפה מחשבה בראשו.
היא לא נבהלה והחזירה לו מבט סוקר מכף רגל ועד ראש, מתרשמת. בכל זאת, גבר נאה ואלגנטי בחליפה ועניבה יושב לבדו בספסל של כיכר טרפלגר, מופע לא שגרתי בעליל.
סטיב החזיר לה את המצלמה, לחץ את ידה ואמר "שמי סטיב כהן ואני ממלבורן אוסטרליה". "ואני שרון לוי מישראל" ענתה לו בחום והחזירה לו לחיצת יד.
פניו אורו "מה את אומרת! אז את יהודייה! וואו גם אני!" אמר לה בהתלהבות ולחץ את ידה בשמחה. "עשיתי בר מצווה ועליתי לתורה בבית הכנסת במלבורן, בחיי!"
"באמת??" שאלה שרון בתערובת של הפתעה וסקרנות.
"כן, כן! ואני מחפש אישה יהודייה כשרה וחמודה כמוך להיות לי בת זוג, שתדעי! לא קל למצוא אחת כזאת שם במלבורן הרחוקה" עיניו ברקו בהתלהבות. "תקשיבי, את כל כך מוצאת חן בעיניי, תאמיני לי אני מוכן לעשות עלייה לישראל בשבילך, לא צוחק!"
היא הייתה קצת משועשעת. 'נו, באמת, סיפורי מעשיות, הוא מנסה להתחיל איתי, להכניס אותי למיטה.' חשבה, ואז המשיכה כאומרת לעצמה 'בעצם למה לא? יאללה נזרום! אני בלונדון, חופשיה לנפשי בלי מחויבויות, מחפשת ריגושים ואטרקציות, בואי נראה איך זה מתפתח'…
הם התיישבו זה לצד זו על הספסל והמשיכו לפטפט ולספר על עצמם. מרגע לרגע הרגישו יותר ויותר קירבה וחברוּת, וההתרגשות שלהם הלכה וגברה.
סטיב סיפר לה בדיחה והיא צחקה בקול רם, מנערת את שיערה לאחור בתנועה מפלרטטת. שרון גילתה לו סוד קטן שלה, וסטיב העביר את כף ידו בליטוף קל על לחייה, ומרגע לרגע התחממה האווירה, והם הרגישו יותר ויותר כזוג נאהבים ושכחו היכן הם נמצאים ומנין באו.
לפתע זנקה ממקומה כנשוכת נחש. "אוי ואבוי" אמרה באכזבה. "יש לי כרטיס להצגת תיאטרון בעוד כחצי שעה ואני חייבת לעזוב!" פניו הועבו קצת בצער ובהחמצה.
"תראי, אני לא רוצה שתלכי לי ואאבד אותך, בואי נבלה מחר יום שלם ביחד, ניקח משט בנהר וניסע לאוקספורד היפה, מה את אומרת?" אמר ופניו מביעות תקווה.
שרון שמחה על ההצעה המפתה, מי יודע איזו הרפתקה נחמדה מחכה לה. "בטח, בטח! רעיון מצוין! יהיה כיף ממש. נהדר! איפה ניפגש ומתי?" ענתה בהתלהבות.
סטיב שנסחף בהתלהבות ורצה לבקש ממנה שתישאר איתו ואפילו לאחוז בה חזק שלא תלך, אך התאפק ואמר לה "מחר בבוקר זה שבת, אז בואי ניפגש בשעה 10 בתחנת הרכבת ליד הייד פארק, ומשם נמשיך לטיול שלנו, מה את אומרת?"
"מצוין! נתראה מחר, אני בורחת! מצטערת, לא רוצה להחמיץ את ההצגה, חיכיתי לה הרבה זמן!" אספה את חפציה וברחה משם. היא שכחה לגמרי לשאול אותו באיזה מלון הוא מתגורר, וזו היתה הדרך היחידה שהיתה יכולה ליצור איתו קשר נוסף במידת הצורך באותם ימים נעדרי טלפונים ניידים ורשתות חברתיות.
סטיב נשאר על מקומו ברגשות מעורבים. לפתע הוא נזכר במשהו . הוא ניסה לאתר אותה בכיכר העמוסה כדי לשאול אותה באיזה בית מלון היא מתגוררת, שכן ידע שזו הדרך היחידה שתהיה לו למצוא אותה אם במקרה משהו ישתבש, אך דמותה נעלמה בתוך הקהל שגדש את הכיכר והוא לא ראה אותה יותר.
'ממש חבל, איזה באסה, טוב שבא לי הרעיון על הטיול מחר, לפחות יהיה לנו יום בילוי ביחד, ויהיה כיף. אז אני אדאג לכך שאדע בדיוק באיזה מלון היא נמצאת' התקווה הציפה אותו מחדש.
למחרת בשבת בבוקר, בשעה 10 בתחנת הרכבת בהייד פארק, סטיבן חיפש פינה שיוכל לראות ממנה את כל מי שמגיע. התחנה הייתה ענקית ובשבת בבוקר היא הייתה עמוסה באנשים, מקומיים ותיירים, עד אפס מקום. אנשים מיהרו ללכת לכל הכיוונים ונראו כאילו הם יודעים לאן מטרתם. רק סטיבן עמד בפינה נבוך ולא ידע היכן בדיוק לעמוד כדי לא להחמיץ את שרון. לא היתה לו שום דרך ליצור איתה קשר כי לא ידע מאומה עליה חוץ משמה, אפילו לא את המלון בו התגוררה.
סטיב חצה את התחנה מחלקה הצפוני אל הדרומי, ומחלקה המערבי למזרחי ולא יכול היה לאתר את שרון בשום מקום. היה לו ברור שגם אם הגיעה לשם וחיכתה, לא הייתה לו שום אפשרות למצוא אותה בהמון הסואן.
הוא חיכה לה שעתיים תמימות, כשמרגע לרגע ליבו כבד עליו, מכה עצמו על טיפשותו, איך לא לקח ממנה את שם המלון שלה לפני שנעלמה לו? איך הביא את עצמו להחמיץ הזדמנות כזאת לבת זוג יהודייה כשרה חמודה וחמה כזאת?
בסופו של דבר עזב סטיב את התחנה הסואנת לבדו, מאוכזב ומלא עצב, ועלה על הרכבת אל כיכר טרפלגר.
הוא חזר לספסל בו נפגש עם שרון, בתקווה שאולי היא גם חזרה לשם, אבל לא היה לה כל זכר, לא על הספסל ולא בשום מקום בכיכר.
עד היום נשאר לו טעמה המר של ההחמצה הגדולה והוא מקווה שהיא רק קיבלה רגלים קרות, ושלא קרה לה שום דבר נורא.
תגובות (2)
חייבת להודות שבהתחלה הוא הרגיש לי מאוד מלחיץ, קצת מטריד אפילו, אבל העובדה שהיא זרמה איתו ולא נרתעה יחסית הרגיעה אותי.
אני סקרנית לדעת אם גם היא הגיעה לשם וחיפשה אותו, אם זה מקרה ביש מזל של חוסר תקשורת ביניהם (תרתי משמע).
הוא היה צריך לבחור נקודה ספציפית יותר מאשר תחנה גדולה שאנשים רבים נמצאים בה. אולי אפילו את הספסל הזה שבו הם נפגשו.
או כמובן, פשוט לשאול את שם המלון שלה XD
יש לך כתיבה תיאורית מקסימה וקלילה. אני תמיד מרגישה שאני מצליחה להיות חלק מעלילה. מאוד מהנה לקרוא את הקטעים שלך.
אהבתי מאוד!
תודה ספיר על התגובה המפרגנת, ועל ההזדמנות להבהיר קצת מאווירת שנות השמונים שלא מוכרת לדור הצעיר. גברים היו מתחילים עם נשים באופן ישיר בלי חשש שזה ייחשב להטרדה, נשים נענו בכן או לא בקלות יחסית בלי להיעלב או לחשוש.
אנשים קבעו במקומות סואנים, ולעתים קרובות לא מצאו זה את זה. נקודת הכשל האמיתית בסיפור של הזוג שכאן היתה אכן זה שלא החליפו פרטי המלון, שזה היה בסיסי לתקופה ההיא, שכן זו היתה האפשרות היחידה ליצירת קשר.