ההוא מסוף הבר פרק ד' ~ חשאי ??!?!?!?!?!!?

"ההמ..התפריט הזה נחמד!" רכנתי והצבעתי באצבעי על סלט הבוקר. מקלארנס תמיד היה העדיפות שלי בבתי קפה. הצבעים היפים שהיו על הקירות… והוילונות הבהירים…והתמונה המוזרה הזו שהייתה תלויה על הקיר ממול…אף פעם לא הצלחתי להבין מזה… אם זה ים או שמיים ואם יש באמצע עץ…אבל הייתה שם חתימה מפוארת אז אני הנחתי שאולי זה מפורסם……
"אז מה תירצו?" שאל אותנו מלצר גבוהה בעל שחמות רחבות….בלונדיני עם עיניים כחולות.. הוא לא ניראה מבוגר מידי…הוא הרים את מבטו לאחר שהוציא את פינקסו מכיסו והוריד את העט מאוזנו…"אני רוצה את סלט הבוקר אתה מוכן להגיד לי מה יש בו–" הרמתי את ראשי מהתפריט וראיתי איך אנבל והמלצר ההוא מסתכלים אחד על השני…הם היו שקועים אחד בתוך המבט של השנייה… "אוווווו איזה חמודיםםםםםם!" חשבתי לעצמי… אחמאחמ……." השתעלתי בכוונה. "כןכן…אני מיצתער…. אני יהיה המלצר שלכם ואם תירצו משהו תיקראו לי…" הוא אמר כשהו שלך חצי חיוך לאנבל וקרץ לה.
"איך קוראים לך? שנדע למי ליקרוא…" היא גיחחה מעט והסתירה את הסומק שעלה על לחייה האדמדמות…. היא הייתה מוקסמת ממבטו. אני חושבת שאני אשאיר אותכם לבד….. אנבל יש לך מפתח?" שאלתי אותה כשקמתי מהכיסא ובעודי לוקחת את התיק שלי… "כן יש לי…. תודה על הדאגה.."
"אל (גם האות L באנגלית) ! תחזור לעבוד !" נשמע קול מהחלון הקטן שמאחורי הדלפק. "אני מניחה שקורים לך אל…" אנבל חייכה חיוך קטן וציחקקה… " לא באמת..קוראים לי לאונרדו דה ויסיניו…לא דווינצ'י..אבל קרוב" הוא גיחח טיפה…. " טוב אני בעצם אכח לי קפוצ'ינו TAKE-AWAY ואלך למישרד שכחתי כמה דברים. אמרתי למלצר ואז פניתי אל אנבל. "בלי שטוית" הוספתי והלכתי לדלפאק לקחת את הקפה…לכך אולי איזה חמש דקות עד שקיבלתי אותה והלכתי… נופפתי ביידי אל אנבל ואל המלצר לאונרדו והלכתי אל כיוון המישרד….
עברו שבע דקות עד שהגעתי למישרד… כשניכנסתי כולם לטשו בי עיניים…אף אחד לא היה רגיל ליראות אותי ללא חליפה וללא נעליים מסודרות… אף אחד לא היה מעז לחשוב שאני מפזרת את שערי מתי שהו… החזרתי לכולם מבע של 'תתעסקו בעיניינים שלכם' והמשכתי ללכת לכיוון המעלית.
לחצתי על הכפתור ואז עמד ליידי מישהו. הוא לא היה מוכר אבל הוא היה מלחיץ מצורה מפחידה מאוד… המעלית הגיעה וניכנסתי. הוא ניכנס למעלית אחרי ולחצתי על קומה שמונה, "לאן את הצריך?" לקומה שמונה גם.." הוא אפילו לא חייך.. אחרי שנייה הוא פיתאום התקרב כצעד אחד והיה ליידי…..כמה סנטימטרים קטנים ממני. פתום הוא לחץ על הכפתור שתוקע את המעלית ואמר לי:" אני ג'ון. אולי אני ניראה מפחיד אבל את כרגע בסכנת חיים. אם את חושבת שהחיים שלך מושלמים כמו שאת חיית אותם עד עכשיו את טועה. אל תיהיה נאיבית ותמימה כי את הולכת להישתנות. לפטע הוא לחץ על כפתור שלא היה ניראה ביכלל לעין לא חשבתי שביכלל הכפתור הזה קיים….. ואז ממול לדלת המעלית הופיע אור כחול. ריצפת המעלית התחילה לנוע ונעצרה מול מסך גדול ואז הופיעה מישהו… זה היה ג'וליאן !
"ג'וליאן?! מה אתה עושה שם?! מי אתה?! ולמה לא יכולת לבוא היום?!" המון שאלות הציפו אותי…
הוא לחץ על כפתור והתכרב אל הרמקול שהיה מולו. "היי אליזבת'. אני ג'וליאן כמו שאת יודעת. אני עקבתי אחריך כבר 10 שנים מאז שהיית בת 14. אנו חברת הראדא – הגנה רדיואקטיבית דור אחד –
חיים את חיינו תחת האדמה… יש אנשים מיחידה מסויימת שעוקבים אחרי אנשים- כמונו אבל אנו משתמשים באנשים אלו למטרות טובות כמו הפקת חומר הנוגד רדיואקטיביות שיכול להציל את המדינה. אח אנשים אלו משתמשים בנשים כמוך למטרות אחרות, אנשים אילו ניקראים חטפנים. בהתחלה הם מפתים את ה"קורבן" המסויים…הקורבן בדרך כלל ניקראת מחוננת ויש נשים שהן יוצאות דופן שעליהם אני מנסים להגן כמוך וכמו אחותך… הם לוקחים אותן ונותנים להם לאכול או לישתות שבב מסויים שאומר מה המיקום המדוייק שלך, מה את חושבת, וכולי.שבב זה ניכנס אל גופך כשאת שתית את הקפה שלך הבוקר..שבב זה אינו יכול לעבוד פה. לכן את תיצתרכי להישאר כאן עד שיגמרו לו הספקת המגרילניום. חומר זה מתקלה בגוף ויוצא בפסולת אך אם הוא פעיל ליותר מ 5 שעות הוא משפיע בדרך אחרת.. כאשר מקבלים את המנה של המרילניום ביותר מ- 0.005 גרם זה יכול להפוך להרסני. הדעת שלך הופכת משובשת ואת לא יכולה לחשוב ברצינות ומי ששתל לך את השבב יכול לישלוט בך..המגרילניום מוציא אלפי חיידקים קטנים שמתחברים לתאי המוח שלך וגורמים לך לחשוב הפוך ממה שאת צריכה…כלומר שאם עד עכשיו אמרו לך שלגנוב ולהרוג זה דבר רע. המגרילניום יכול לגרום לך לחשוב שזה טוב ו- " עצרתי אותו.
"רגע רגע רגע רגע……. אתם מכירים מישהו שקוראים לו לאונרדו דה ויסיניו?" שאלתי מקווה שהם לא.
"בטח.. אמר ג'וש. אנחנו מנסים ליתפוס אותו אבל אנחנו לא יודעי-" אחד הוא עובד במקלארנס שתיים אחותי הקטנה נימצאת שם!" לפטע הוא לחץ על הכפתור שליידו ואמר: " כל הצבתים החיצוניים לצאת מייד! קוד אלפא!" לפטע הריצפה נעה והתפתלה במעלה עד שהגיעה למעלית נוספת. המעלית ניראת כמו חללית מוזרה כזאת. עליתי עם ג'וש עד הקומה השנייה והוא הוביל אותי במעלה מיזדרון. "חדר 0230, זה החדר שלך. על המיטה תיהיה לך החליפה. החליפה הזאת תעצור לגמרי את המגרליניום בגופך. אל תורידי אותה למשך 5 שעות והכל יהיה בסדר." הוא פתח את הדלת והדליק את האור. החדר היה יפהייפה. המיטה הייתה ענקית ועל המיטה הופיעה חליפת עור צמודה לבנה ועליה חגורה שחורה. "אני מקווה שאני אכנס לתוך זה" גחחתי. "חליפה זו מתאמימה את עצמה לכל סוג גוף אח היא לא מתאימה לאנשים שאין בהם מגריליניום." הוא אמר ברצינות. הוא הלך ונישארתי לבד… התיישבי על המיטה והוצאתי מהמגירה הלבנה את החוברת. היא לא היית גדולה אבל אני ידעתי שהייתי צריכה ליקרוא אותה.. היה רשום שם כל ההסברים על החברה. היו שם זמני הארוחות.. שירות החדרים.. מספרי טלפון חשובים… והמיספר של ג'וליאן שהופיעה בטוש על החוברת.. חייכתי. קמתי מהמיטה והלכתי אל הארון הלבן הגדול ופתחתי אותו. הופיעו שם איפור ארוז בכופסאות והמון שמלות יפות שעדיין בעטיפה אבל היו שם גם ביגדי גברים… פתחתי את המגרה והיו שם המון נעליים…מוזר זה בדיוק הטעם שלי… חשבתי לעצמי אח היו שם גם נעלי גברים. הלכתי אל המגירה שלייד הארון והיו שם תחתונים וחזיות. מוזר…זו המידה שלי התחתי לחשוש כי היו שם בוקסרים……. הם באמת עקבו אחרי כל פיפס בחיי. אלוהים יישמור ! הסתובבתי טיפה וראיתי דלת.. פתחתי אותה וניכנסתי לחדר אמבטיה ענקית היו דוש וג'קוזי ושירותים מפוארים והיה שם מקור חימום ושמנים ושפניה עם שתי כוסות…. וואו זה פשוט מוזר מידי ! "אאוץ'!" צבטטי את עצמי כדי לדעת שזה אינו חלום. יצאתי מהאמבטיה וראיתי שני דלתות גדולות פתחתי אותן ויצאתי אל מירפסת.. היא השקיפה על כל המיפעל והחברה שם. אוווווהווו עברה בי צמרמורת.הרגשתי כאילו אני בבית משוגעים. הכל. אבל הכל לבן. קשה אפילו להבדיל.. מעניין מה ייקרה אם מישהו יבוא ויתחיל להפגיז אנשים והאשנים ידממו… יראו את זה ממקום מטורף ! חסר המון צבע ! ,'תוקתוקתוק' מישהו הקיש על הדלת והדלת ניפתחה. "הי……" זה היה ג'וליאן. "את אוהבת את הדירה? היא בסדר? איך הבגדים? הנעליים? האיפור? לטעמך? ואיך השירותים? הם בסדר? אני רוצה ליגרום לך רק טוב….." הוא אמר ברוגע.
"זה יפהייפה. אבל יותר מידי לבן" אמרתי בפשטות. "אבל למה יש שם ביגדי גברים..ושתי כוסות שמפניה…והמיטה כלכך גדולה..?"
"מפני שזו הדירה שלי גם. אני לא רציתי לתת לך לגור לבד… אם תרגישי לבד ייתכן את תהפכי למשוגעת בגלל כל הלבן…אבל זה צבע מחייב לפי הממשל."
זה בסדר.. אתה לא מפריעה לי. רק תתרגל! אני חוטפת שמיכות!" ציחקקתי. " מה עם אחותי? היא בסדר? כן היא פה.. אבל המגריליניום כימעט התפשט. הגענו אליה בזמן.. ברגע שהיא ניכנסה לביניין ההשפעה התפוגגה אבל הוא עדיין פעל. לא לגמרי אבל פעל.היא בחדר לייד לובשת את החליפה. אם כבר מדברים על החליפה מי מאוד הולמת אותך." הסמקתי…ולפתע הרגשתי איך היא נעלמת…. היא הפכה קלילה כזאת ברגליים והתקצרה עד הבירכיים. עברו שעתיים מאז שלבשתי אותה. "אני רק חייב לציין שהחליפה היא חד פעמי היא משנה את צורתה בהתאם לכמות מגרילניום בגוף..לך לא היה הרבה לכן היא מתפוגגת מהר יותר." החליפה שלי הפכה לשימלה מיתנפנפת וקלילה… זה לי נחמד. ואז הוא ביקש ממני שנלך לחדר אחר…
חדר הישיבות שלו. היו שם נרות… והיו שם כוסות יין ובקבוק… הסתכלתי אליו וחייכתי. התקדמתי אל הכיסא וישבנו לאכול כמו בדייט פיצוי אמית.