ההוא וההוא חלק 7

-נקודת המבט של דניאל-
'פלאשבק'
יישבתי בסלון, לא עבר הרבה זמן מאז שנטליה הלכה ונשמעה דפיקה בדלת, "היי, היי, היי, היי." התאמנתי לעצמי איך לענות לו, פשוט פתחתי את הדלת ואמרתי את היי ברירת המחדל שלי, "מה קורה?" התעניין, "בסדר גמור, מה העניינים?" שאלתי, איזו דפוקה מי אומר מה העניינים? מה אני סבתא שלי?! "בסדר." הוא עמד שם חלומי, עם עיניים נוצצות וגופו שנראה בדרך כלל רגיל, נראה פתאום כל כך מושך בחולצה שחורה עם פסים לבנים אפורים, ובג'ינס חום, ושערו הבהיר נראה במיטבו כמו כל יום, "שנצא?" שאל וחיוכו הרגיע אותי, "כן, אבל שניה אני חייבת לעשות דבר אחרון לפני שיוצאים… אכפת לך לחכות שניה?" שאלתי מובכת, "כן, בטח." ענה, "תודה, אז אתה יכול לשבת פה שניה ואני כבר באה." אמרתי בחיוך גדול, והלכתי לשירותים במהירות, אחרי דקה יצאתי, וקם במהירות מהספה, "את נראית מדהים." אמר ועיניו נעשו גדולות ונוצצות יותר, הסמקתי ועניתי תודה. הוא פתח את הדלת ונתן לי לעבור, "ליידיז פירסט." אמר וחייכתי, וסגר אחריו את הדלת, נעלתי במהירות וירדנו לחניון, ניגשנו למכונית שחורה, "מכונית יפה." אמרתי בחיוך, "תודה… היא לא שלי." אמר וצחק, "אה… אז של מי היא?" שאלתי במבוכה, "לא יודע… אבל שלי שם." אמר והצביע על מכונית אפורה די מלוכלכת, הוא הסתכל עליי בחיוך, "מתנצל שזה לא בדיוק מה שציפית לו, אבל לא הספקתי לנקות אותו…" אמר, "מה אכפת לי, יש לך מכונית!" אמרתי בהתלהבות, וצחק, הוא פתח את דלת המכונית, נכנסתי וסגר אותה הוא מיד, הוא רץ והתיישב במושב לידי, הוא התניע והתחלנו לנסוע. בהתחלה לא דברנו כל כך, אבל זה לא הפריע לנו, הקשבנו לרדיו ובדיוק התנגן השיר של עיליי בוטנר וילדי החוץ "תם ולא נשלם" התחלתי לשיר עם הרדיו, ראיתי אותו מסתכל עליי בחיוך, הוא החליש קצת, "למה החלשת?" שאלתי, "כדי לשמוע אותך שרה, את שרה ממש יפה." ענה עם העיניים על הכביש והסמקתי, "תודה." עניתי, והוא חייך, "למה אתה לא שר?" שאלתי להזרים את השיחה, "אני לא… אני לא בקטע… זה בסדר." ענה מבוייש, "למה?" שאלתי מופתעת, "שמעתי איך אתה שר בטי בם בכיתה." אמרתי, הוא צחק, "זה היה בצחוק." ענה, "אז מה השיר האהוב עליך?" שאלתי, "לא יודע… אני מניח שאין לי…" "אין מצב! לכל אחד יש שיר אהוב!" צעקתי, "אז לי אין." ענה וגלגלתי עיניים, "את יפה כשאת עצבנית." אמר וחייך, "אל תתחנף." והוא צחק.
הגענו לשם ונכנסו, הראנו לסדרן את הכרטיסים והראה לנו את המקומות שלנו, אמרתי תודה והנהנתי. "אני הולך להביא אוכל ושתייה, את רוצה משהו?" שאל במהירות, התלבטתי, "קולה בבקשה." חייכתי, פתחתי את התיק ובאתי להוציא את הארנק, "מה את עושה?" הוא עצר אותי, "נותנת לך כסף… שתקנה לי…" עניתי, "מה פתאום. עזבי, עליי." הודיע, "נראה לך?" התעקשתי ופתחתי את הארנק "די, נו…" תפס לי את היד ועצר אותי, "זה המעט שאני יכול לעשות בשבילך." אמר והלך. הוא כזה מדהים! אבל עדיין לא היה לי נעים. חיכיתי מספר דקות והסתמסנו בוואטסאפ: 'איזה תור יש פה את לא מבינה!' כתב, 'הייתי צריכה לבוא איתך…' עניתי, 'איזה… עדיף שאחד יחכה בתור הזה מאשר שנינו.' 'טוב הגיע תורי תאחלי לי בהצלחה.' אמר והתנתק. אחרי חמש דקות הוא שוב התחבר ושלח, 'המשימה הושלמה אני בדרכי אלייך' צחקתי לעצמי והוא חזר, "היי." אמר, "היי." השבתי ולקחתי ממנו את הקולה, "התגעגעתי." אמר ונתן לי גם שקית נייר, "מה זה?" שאלתי, "שקית נייר…" ענה, "כן אני רואה שזו שקית נייר, אבל מה יש בה?" המשכתי, "יואו תפתחי אותה! עצלנית." גלגל עיניים וצחקתי, "מה זה?" "את גם עיוורת?" שאל וצחק, "זה פרצל!" ענה, "פרצל דניאל, דניאל פרצל." "שלום פרצל. נעים להכיר." השבתי וצחקנו.
"מתי זה מתחיל?" שאלתי אחרי שנרגענו מהצחוק, "חמש דקות בערך." ענה.
המשחק באמת התחיל אחרי חמש דקות.
הוא עודד וצעק והסתכלתי עליו לאט הוא הסתובב, הסתכל עליי וחייך, חייכתי אליו בחזרה, והמשיך לעודד והצטרפתי אליו.
עברו ארבעים דקות והמשחק נגמר 84:70 למכבי. "איזה משחק מעולה!" אמר בהתלהבות, "נכון!" הסכמתי איתו, "אני צריכה פח." אמרתי, הסתכלתי סביבי, "חכה שנייה." רצתי לפח וכשחזרתי אליו ליאם לא היה שם… "ליאם!" צעקתי, "מה? אני פה." אמר מאחורי המון אנשים, "יואו נבהלתי." נשמתי לרווחה, "הכל בסדר." הרגיע וחייך, הלכנו לחניון והוא הסיע אותי הביתה, "תודה." אמרתי כשהגענו, "אין על מה." הניף בידו לביטול, "תפסיק להצטנע!" צעקתי עליו והוא צחק, "תודה על ההסעה, תודה על המשחק, תודה על הפרצל-" "והקולה." קטע אותי, "שדרך אגב, לא היית צריך לקנות לי." המשכתי, "תודה על ההסעה חזרה ומאוד נהניתי מהדייט הזה." סיכמתי, "תגידי את זה שוב." "תודה על ההסעה?" שאלתי, "לא, אחרי זה." "מאוד נהניתי…" "עוד קצת קדימה…" "מהדייט הזה?" חייכתי, "כן." ענה וחייך, הוא התקרב אליי והסתכל לי בעיניים, התקרבתי אני אליו ולא היססתי, התנשקנו!
-סוף פלאשבק-