ההוא וההוא חלק 2

-נקודת המבט של דניאל-
נירית המשיכה ללמד ובזווית העין ראיתי את ליאם מסתכל עליי, חצי חיוך עלה על פני, וחיוך קטן ממנו התגלה אליי והסטתי את מבטי למחברת.
איפה הנטליה הזאת…? כמה זמן לוקח להביא מבחנים?!
"אדם!" צעקה נירית והוא קפץ ממקומו, "אני רואה שאתה גם ככה לא מקשיב, אז גש לבדוק מה קורה עם נטליה." הכריחה אותו, הוא נאנח, יצא מהכיתה וטרק אחריו את הדלת, דקה אחרי נכנס ושאל "איפה היא?" המורה הסתכלה עליו בתעבה וענתה, "היא אמורה להיות בחדר העבודות." הנהן ויצא שוב, "איפה זה?" נכנס במהירות, "קומה שנייה!" צעקה המורה עם מבט שנאה, ויצא מהר, "כמה זמן זה לוקח?" נכנס שוב, "לך כבר!" המורה צעקה, כולם צחקו וסגר אחריו את הדלת כשהוא פונה לצד הלא נכון… "ליאם, לך אתו. ובלי שטויות!" אמרה לו המורה במבט רצחני.

-נקודת המבט של נטליה-
"טוב לא להיכנס לפאניקה, בטוח נירית תגיע לפה מתישהו כדי להביא את המבחנים בעצמה." רון ניסה להרגיע אותי, "נכון, ובינתיים אפשר אולי… למות משעמום…" אמרתי בייאוש, "אל תגזימי, בטוח יש משהו שאפשר לעשות." אמר, ונשענתי עליו. אחרי איזה כמה דקות של השתעממות הידית התחילה להסתובב ונשמעו דיבורים מחוץ לדלת, קמתי ממנו ורצתי לדלת וצעקתי "היי? אנחנו תקועים פה!" ודפקתי על הדלת, "מי זה אנחנו?" מישהו צעק מבחוץ, הקול היה דומה לשל אדם, "זה משנה עכשיו?! תוציא אותנו!" צעקתי עליו, "גם אני פה." את הקול השני רון זיהה, "היי ליאם, מה קורה?" צעק רון באדישות יתר, "בסדר רון. מה קורה?" ענה לו ליאם. "תוכלו לנהל שיחות חולין אחר כך? אני רוצה לצאת מפה!" צעקתי עליהם, "חכו רגע, נלך לקרוא לאב הבית." אמר אדם ושמענו את קולות הריצה מתרחקים, "אמרתי לך!" הוכיח לי רון, "יופי… כל הכבוד לך… עכשיו צריך לחכות עוד חצי שעה!" גלגלתי עיניים והוא צחקק, "מה מצחיק אותך?" שאלתי בכעס, "כי זה נכון." עברו חמש עשרה דקות כששוב נשמעו קולות מבחוץ. "סוף סוף! אתם שם?" שאלתי בהקלה, "לא!" צעק אדם בציניות, צחקתי והדלת נפתחה, אדם וליאם עמדו בכניסה, "את יכולה להיות רגועה, אני פה עכשיו." אמר אדם וחייך אליי, "גם אני." אמר ליאם וחייך גם הוא, "גם אני!" הוסיף רון וצחקנו. אספתי את חבילת המבחנים מהרצפה והלכנו לכיתה.

-נקודת המבט של דניאל-
אחרי רבע שעה מאז שליאם ואדם הלכו דלת הכיתה נפתחה, השניים מקדימה ונטליה מאחוריהם מחזיקה במבחנים, "יופי באמת… כמה זמן לוקח להביא מבחנים?" שאלה נירית בחוסר סבלנות, "אני יכולה להסביר-" התחילה נטליה, "יצאתי להביא את המבחנים כמו שביקשת, נכנסתי ואחרי דקה רון הגיע וסגר אחריו את הדלת, באתי לצאת וננעלנו… ואז אדם וליאם הגיעו וחילצו אותנו."
"הנה המבחנים." סיימה. "אוקי… את בסדר עכשיו?" שאלה המורה מבוישת, "בסדר גמור, זה לא כל כך הרבה זמ-" הצלצול קטע אותה, "זמן…" המשיכה, "כנראה איבדתי את תחושת הזמן…" אמרה, "לא נורא, תביאי לי את המבחנים, אני אעשה לכם אותו שיעור הבא." המורה לקחה את המבחנים ויצאה מהכיתה. הכיתה הריעה לכך שהמבחן נדחה ואני ישר רצתי לנטליה והיא התחילה לספר לי הכל.
"אז זהו… הוא הציל אותי ואפילו די מגיע לי אחרי הפעם ההיא שהצלתי אותו עם השיעורים בכימיה." סיפרה, "יופי, היא מצילה אותו, הוא מציל אותה, ממש מצילתיים." אמרתי וצחקנו.
"איזה כיף לך…" אמרתי באנחה, "למה?" שאלה אותי בתמיהה, "סתם… ננעלת בחדר למשך שעה שלמה-" "ארבעים וחמש דקות, ליתר דיוק." קטעה אותי, "בסדר… ושני בנים, באים ומצילים אותך." סיימתי, "תירגעי, דבר ראשון, זה לא רק אותי הצילו, גם את רון. ודבר שני, זה לא כזה כיף להיתקע בחדר קטן למשך שעה." הסבירה לי, "ארבעים וחמש דקות." אני תיקנתי אותה, "שיהיה… אני במצב רוח להבריז עכשיו. את באה?" שאלה אותי, "לא זה בסדר… אני אבהה בליאם עוד קצת. אני אדבר איתך אחרי בית ספר." עניתי, "טוב, יאללה, ביי." אמרה, היא אספה את הדברים שלה, לקחה את התיק ויצאה.
ההפסקה נגמרה וליאם נכנס לכיתה וניגש אליי, "איפה נטליה?" שאל, באמת… מה ציפיתי, "הלכה לא היה לה כוח יותר, למה?" הייתי חייבת לשאול, "סתם… אדם הדפוק הזה לא יכול לשאול בעצמו." ענה וגלגל עיניים, "טוב, אני אחזור למקומי… אולי את תתקעי איפה שהוא פעם אחת ואני אבוא להציל אותך." אמר וקרץ לי וחייכתי לעצמי בלב.