הד אהבתי.

בוקר אחד כמו בכל בוקר אחר קמתי ממיטתי אל חדר האמבטיה. בעודי מצחצח שיניי אל מול המראה שמתי לב לדבר מה הנראה כמו לכלוך על פני. פצע קטן צץ לו בזמן שנת הליל. קצת מתחת לסנטר, נח לו בשקט ובאין מזיק. לא כואב, לא שורף, לא מורגש. סיימתי את מלאכת הבוקר ויצאתי לעבודה.
באותו הערב כשחזרתי לביתי, אחרי ארוחה דשנה, נגינה קצרה על הפסנתר,סיגריה מגולגלת במרפסת, חזרתי אל חדר האמבטיה. ציחצחתי שיניי, שטפתי פניי וממש כשעמדתי לצאת פתאום שמתי לב שהפצע נעלם כלא היה. כמה נגיעות קלות על הסנטר, מותח את צווארי ימין ושמאל, משיכת כתפיים אדישה, לא. נעלם כלא היה.

בוקר למחרת כשהתכוננתי לצאת ליום עבודה נוסף תפס את עייני פצע אחר. בצידו הימני העליון של המצח. מעט נפוח, קצת אדום. מעיק כמעה. מפר את נוף העור החלק כמעין גבעה קטנה ואדומה. לא רצוי הפצע. מכוער, מעקצץ ומושך תשומת לב מיותרת. השעון דוחק בי לצאת לעבודה. אני מביט ביאוש למראה ויוצא לדרכי.
עוד יום כתמול שלשום. מדי פעם שב אותו עקצוץ על המצח ומיד לאחר מכן נעלם. עשיתי דרכי לבית ולעת הזמן אני שוב ניצב אל מול המראה. מוזר, אני יכול להשבע שהוא היה שם. אדום, נפוח, מעיק ועתה נעלם. אני נשאר עומד מבולבל מול המראה. מטה ראשי ימין ושמאל, כמה טפיחות קלות על המצח. הוא איננו, מוזר.

תם הלילה ושב הבוקר. אני פוקח עיניי לאט ובאי רצון. עוד יום. שוב השינה נעדרה מפניי. שוב עבודה. אני משחרר פיהוק ומעביר את ידי על פניי. כאב עז אחז בלחיי השמאלית. אני נוגע שוב, בעדינות. בליטה מוזרה שלא הייתה שם אתמול. אני רץ מהר ונעמד אל מול המראה. פצע חדש והכאב שהוא נושא עימו בלתי נסבל. במהרה אני קורא לשותפתי ומבקש בעזרתה. במקצועיות רבה, משחה אותי במיניי קרמים ומשחות, פידרה פניי ושלחה אותי לדרכי. באותו היום הכאב העיב עלי והורגש בכל תנועה של לחיי. קשה לחייך, לצחוק, לדבר. לאחר מכן כשחזרתי לביתי, בעודי יושב ואוכל בקושי רב (תנועת הלחיים מפריעה לו לפצע) ישבה מולי שותפתי ובאדישות מה קראה "זה ממש מכוער". תם הערב. אני עייף ואזלו כוחותי מלהתכונן לזמן השינה. עשיתי דרכי ישר למיטה מבלי להביט ימין ושמאל. בעודי שוכב ער אני שם לב כי הכאב נעלם כליל והבליטה על לחיי השמאלית כלא הייתה.
שינה טרופה הייתה עלי באותו הלילה. היכן הפצע? שב ומופיע בבוקר ולעת ערב נעלם. בכל יום שעובר הוא משנה את צורתו ומקומו. הוא תופח וגדל. פעם בפנים, פעם על היד, על הרגל ובכל פעם הכאב מחצין יותר ויותר. מכוער, בולט, כואב. מטרד על היום ולא קיים בלילה. היכן נמצא הפצע? לאן הוא נעלם ומדוע?

בבוקר הוא שב. נראה שזכרתי אותו מכוער יותר, בולט יותר, כואב אחרת. הפצע הופיע על כף רגלי וכשניסיתי לנעול נעלי השתחררה מפי אנקת כאב קלה. התקשתי ללכת וצלעתי כל אותו היום. משהו היה שונה ביום הזה מבקודמיו. פתאום הפצע לא נראה כל כך מזיק והכאב חם ונעים. אני מרגיש אותו נישא עימי בכל תנועה ורגע. אני חש בו נהנה מחברתי ומבשרי. הוא חש בי מתענג על נוכחותו.
…

הכאב מקצין. פעם איני יכול ללכת, פעם איני יכול לדבר ופעם איני מסוגל להזיז את ידיי. אך הכאב המחריד, כאלף סכינים הננעצות בלב יחדיו, הוא הגמוול שלי על שחיכיתי לבוקר לבוא.

לילה. הכאב הרפה והפצע נעלם כליל. אני מביט במראה בעצב וגעגוע. למה אינך יכול להשאר? למה בכל ערב עליך לעזוב? למה בכל ערב מוטל עלי להשאר לבד?
השחר הפציע ופקחתי עיניי בהתרגשות. זינקתי ממיטתי בקלות ורצתי אל המראה. תפתיע אותי, היכן החלטת לנוח היום? אני מביט בבבואת פני. חלקות הן ללא סימן. אני משיל מגופי את הפיג'מה מיד. אני מחפש אך הוא איננו. איננו! מדוע? אייכה? צעקתי וצרחתי, השתוללתי והתגלגלתי על הרצפה. רקעתי ברגלי ובאגרופי כנגד הרצפה הקרה. יחלתי לו מוות. חזור אלי. אהוב אותי כשם שאני אוהב אותך.

ימים ולילות,שבועות וחודשיים חלפו להם וזכרון הפצע חלף עמם. לפעמים בבוקר אני חש בנמלים קטנות רצות לי על היד או הרגל. מאין הד של חלום רחוק שמנסה להזכיר לי דבר מה אך אני לא זוכר מהו הדבר. אני ריק. מרוקן. אני לא מרגיש. אני חיי? משהו הותיר בי חור שאין למלאו. משהו הותיר בי חלל קר. אני מתגעגע אך אינני יודע למה.
שנים אדישות חלפו עברו. עוד יום ועוד לילה. בערב אני מנגן אך הפסנתר אינו משמיע צליל. פעם אני בוכה ופעם אני בוהה. פעם אני שותק ומביט בזמן חולף על פני. “אתה סתם" מכריזה השותפה שלי באכזבה והולכת לחדרה.

לילה תם וקרני הבוקר פילחו דרכן אל החדר דרך חריצי התריס העקום. אני פוקח עיני באי רצון, פותח את פי לפיהוק הבוקר כשתוקף אותי כאב שלא חשתי מיימי. כאב מחריד. סכין משסעת את גרוני, פטישים הולמים בביטני, מסורים משוננים קורעים את ידי ואת רגלי לגזרים. רגע אחד אושר צרוף ורגע אחר שקט.

שקט.