הדרך שלנו להתאהב – 3

החזקתי את ברכי בידיי ונתתי לעצמי לשפוך את הצער והתיסכול.
"מה קרה פה?!" אני שומעת את לאנדון עולה במדרגות, מסתכל על הדירה הפרוצה והמבולגת,
הבית שלי. אני מוחה את הדמעות בלית ברירה ומכריחה את עצמי להסתכל אל עיניו.
"תגיד לי אתה" אני מסננת.
"מה אני אמור להבין?" הוא שואל תמה.
"רק אתמול! רק אתמול הראיתי לך איפה המפתח לאנדון! הדירה נפתחה עם המפתח ועכשיו הוא נעלם! זה אתה נכון?!" אני מתיזה את המילים בצעקה.
"איך את יכולה להאשים אותי ג'ייד! כל אחד יכול למצוא את המפתח, זה מקום בסיסי לא צריך להיות גאון" הוא נראה כועס ומבולבל, מהר מאוד אני מבינה את דבריו.
"אני.. אני לא יודעת" אני פורצת בבכי שנית ומחבקת את ברכי.
כמה דקות דממה עוברות, היבבות החרישיות שלי לעומת השתיקה של לאנדון, לבסוף הוא מתקרב אליי ומחבק אותי, עוטף אותי ומושך אותי אליו, הוא כל כך חם.
"אני.. אני מצטערת.." אני תוחבת את ראשי בחזהו והוא שותק, ממשיך לחבק אותי.
שנינו יושבים ככה, כשהוא מחבק אותי בחמימות ואני רכונה אליו, מנסה לא לחשוב, בקו עיני אני עדיין רואה את הדירה, פתוחה ומזמינה לאורחים לא רצויים, כל כך הרבה הרס.
אני עוצמת את עיני.
אחרי כמה שניות אני מתנתקת ממנו ומסתכלת עליו, הוא נראה רגוע ושלו, המבט שלו יכול להביע גם אדישות וגם חמימות, איך הוא עושה את זה?
"בואי, אני יעזור לסדר" הוא מקים אותי איתו.
"לא, זה בסדר, אני יכולה להמשיך מפה"
"לא, אני רוצה להישאר" צמרמורת קלה עוברת בי.
"אוקיי" ללא דיבורים נוספים, ניכנסנו לביתי והתחלנו לסדר.
אני רואה את לאנדון מחזיק את ציור הדיג שהייתה תלויה, הוא נראה מהסס.
"קרה משהו?" אני שואלת בעודי אוספת ניירות מהריצפה.
"הציור הזה, מורכב" הוא מסתכל בריכוז. אני מתקרבת אליו ואנחנו מסתכלים ביחד על הציור,
שם מצויר דיג שט בסירה קטנטנה בלב ים סוער, הים צבוע בשלל צבעים, כל כך הרבה זמן שלא ציירתי, אבל לא רציתי לומר לו, רציתי לראות מה יאמר קודם על הציור.
"מוצא חן בעיניך?" אני שואלת.
"משהו פה לא מסתדר לי.. אני מבין, הצייר רצה להראות סוג של סערה נפשית שמתחוללת בתוכו, לפחות זאת בדרך כלל הכוונה, אבל למה אין משוטים? איך יהיה לו כלים להתמודד עם הסערה? זה לא ריאלי" הוא מסכם. אני מנסה לשמור על קור רוח.
"אני חושבת, שבציור שום דבר לא אמור להיות ריאלי, לפעמים אתה לא צריך משוטים כדי להתמודד, הגלים יכולים להחליט בשבילך לאן תשוט ואם תשרוד"
"אבל אז בעצם הם עשו בשבילך את ההחלטה, אם תחיה או תמות, אני לא מבין את זה" אני שותקת, אולי זה מה שאני רוצה? שאנשים יחליטו בשבילי?
"אני חושבת שהכוונה פה שלא הכל נמצא בשליטתך" זאת הייתה המטרה הראשונית של הציור.
"אולי, אבל אני אוהב את המשוטים, אני אוהב שליטה, אני לא רוצה לתת לאחרים לשלוט עליי, אני לא אדם כזה" משום מה אני לחלוטין מאמינה לו, הוא לא אדם כזה, הוא לוקח את השליטה על עצמו, בשונה ממני.
"אז.. שנמשיך?" הוא מהנהן ואני לוקחת את הציור מידיו, אצבעותיי מתכחכות קלות בשלו וזה מספיק בשביל להוציא אותי משלוותי, אבל אני שומרת על פנים אדישות, תולה את הציור במקומו, את הציור שלי.