הדרך שלנו להתאהב – 2

תחושת ההאנגאובר בהחלט מורגשת. אני מקללת בלחש את הלילה הקודם ואת תחרות השתייה ואז נזכרת בו, בלאנדון. כיצד עזר לי, לקח אותי הביתה, ואיך הרגשתי את זרועותיו וחזהו, כמעט.
התארגנתי מהר מהרגיל, התקלחתי ואכלתי וחשבתי עוד קצת על מה שיקרה היום.
הוא מתבודד כל הזמן, לא מדבר עם אף אחד, ואדיש לגמרי בנושא של בנות, קורטני אמרה לי את זה ביום שהוא בא, כולן נמרחו עליו. יצאתי מן הבית והחזרתי את המפתח למתחת לשטיח.
קורטני חיכתה לי עם דנקן והרכב שלו, החבר שלה, כבר חודשיים, וחברי הטוב ביותר אחרי קורטני.
"מה ילדים חיכיתם לי?" נתתי את הכינוי השנוא עלינו.
"אל תתחילי, היא משגעת אותי מספיק" דנקן אומר וקורטני שולחת אליו מבט משועשע.
"משתגיד, יאאלה בואו שלא נאחר" אני מגלגלת עיניים ומתיישבת במושב האחורי, כרגיל, מאז שנהיו חברים. לפעמים אני מרגישה גלגל שלישי.
הנסיעה עוברת בקשקושים והרכילויות של קורטני על מה שחדש בבית ספר, לא שחסר.
דנקן מחזיק את ידו בידה והם נראים שלווים, לרגע אני חושבת על לאנדון, ואז מוחקת את המחשבה מיד.
"חייב לרוץ, הבנים קוראים לי" דנקן נפרד מקורטני בנשיקה וממני בחיבוק, אני צוחקת למחשבה איך כל זה נראה בעיני אחרים.
"אז.. איך היה אתמול?" שואלת קורטני בעניין.
"אוח את אל תאמרי כלום, נטשת אותי לטובת מזמוזים עם דנקן" הכתי אותה קלות בכתף, היא צחקה.
"מה הרגשת בודדה?" צוחקת קורטני ומעבירה את מבטה במסדרונות, למראה מיליון ואחד מתבגרים מפגרים.
"הייתי חייבת בסוף להשתתף בתחרות שתייה.. אחר כך אממ.. הקפיצו אותי הביתה" לא ציינתי את לאנדון, לא ידעתי באמת מה קרה שם ולא רציתי הערות מיותרות מצד קורטני, אני יספר לה אחר כך.
בשלב הזה, שראתה שאין לי דבר נוסף לומר, היא התחילה לדבר על כתבות מטרידות שראתה בעיתון, על הרבה שודדים וגנבים שיש בעיר, כל מיני בנקים שנפרצו לאחרונה, אבל אז הפסקתי להקשיב לה, רק הנהנתי פה ושם.
הוא היה לבוש בג'ינס שחור קרוע וטי שירט לבן, פשוט אבל מושלם, החמיא לו מאוד,
לקח לי זמן להבין שאני לוטשת עיניים בלאנדון ושהוא הבחין בי, הסטתי מהר את עיני.
"רק לי נדמה שלאנדון הולך לעברנו?" קורטני שואלת אותי המומה.
"מה?" יכול להיות שקצת הרמתי את קולי.
"היי" אני מסתובבת אליו, קורטני נראית משותקת לחלוטין, צופה מהצד.
"היי, אממ מה קורה?" אני שואלת ומרגישה את לחיי מאדימות, תנשמי.
"רק רציתי לראות אם את בסדר, מאתמול?" הוא חצי שואל חצי אומר.
"אה זה.. כן הכל טוב, תודה, עוד פעם"
"כן סבבה" שתיקה קטנה, אני רואה כמה מבטים נעוצים בנו בסקרנות.
"דרך אגב, רציתי שנחליף טלפונים, עד שאני מדבר עם מישהו, עדיף שיהיה לנו איך לדבר לא?"
אני מופתעת כל כך, לאנדון מבקש ממני את המספר שלי? וואו.
"אז.. אני אראה אותך, מאוחר יותר נראלי"
"כן.. ביי" הוא נראה מבולבל ואז הולך, ורק אז אני קולטת שלכמה שניות הפסקתי לנשום,
מה קורה פה..
"מה זה היה ומה לא סיפרת לי!" קורטני כמעט צורחת מרוב התרגשות.
"אה שכחתי לספר לך" אני מבינה שאין לי איך לצאת ואני מספרת לה הכל, מזה הכל? רק על זה שהסיע אותי, הרי, מה כבר קרה שם? אני עושה סיפור כל כך גדול מכלום, אני חושבת לעצמי.
אני חוזרת הביתה, עייפה ותשושה, כל כך הרבה שיעורים, אני כבר רואה את עצמי יושבת שעות על התרגילים במתמטיקה.
אני נכנסת לבניין ועולה במדרגות, ובאותו רגע אני כמעט מתמוטטת.
דלת הדירה פתוחה, אני נכנסת פנימה והכל נראה מבולגן. כוסות וצלחות שבורות, ניירות מפוזרים. אני רצה לחדר שלי, הוא נראה כמו חלל אמנות מפואר, כזה שלא תרצה לגעת כדי לא להרוס, אבל עכשיו הוא בהחלט הרוס. אני משתנקת, אני כמעט לא נושמת. אני מרגישה את עצמי נכנסת להיסטריה ומנסה לסדר את נשימותיי.
אני לוקחת בידי הרועדות את הטלפון ומחייגת את המספר של הורי, ואז מוחקת אותו במהירות. הדלת, הדלת לא נראתה פרוצה, פתחו אותה. המפתח.
אני ממהרת לדלת ובודקת מתחת לשטיח, המפתח נעלם.
יש שלושה אנשים חוץ מהורי שיודעים על מקום המפתח, אפילו שהוא נפוץ, אני מתחילה לחשוד. קורטני, דנקן ועכשיו גם לאנדון. לאנדון. הגניבות שקראו בעיר. יכול להיות שזה לאנדון?! אני מחייגת את מספרו במהירות ומנסה שלא לצרוח.