הדרך הטובה ביותר?

6 אוקטובר 2015, 02:29

הגעתי הבייתה,מיהרתי להחליף לבגדים רופפים ונוחים ויצאתי לכיוון של הבית של ליסה,כבר אחרי חצות אבל היא רצתה שאני אשאר איתה ערה כי אחותה שותה למטה עם חברות ואין מפתח.
הגעתי לליסה,עליתי אליה כדי לקחת שמיכה וישבנו למטה בספסל.
ישבנו ודיברנו והיה נעים,עד שראיתי אותו.
יוצא מתוך הסוכה.שמלאה באחיות גדולות של חברות שלי וזה הרתיח אותי. הסתכלתי ולא האמנתי שזה באמת הוא,שהוא באמת ישב ושתה איתן,בלי קשר אלינו..זה היה מוזר ומפתיע.ומעצבן.
הוא הסתכל עליי לא מבין מה אני עושה פה,כאילו שאני במקום שאני לא אמורה להיות בו.
הסטתי את המבט שלי ממנו והמשכתי בשלי,כי אסור שאף אחד יחשוד.הוא עצר לעוד כמה שניות והמשיך בשלו גם כן.אך אחרי כמה שניות ראיתי שהוא יושב ממש בסוף הסוכה,אני מניחה כדי לצפות בי.
אחרי שעה וחצי פחות או יותר,בשעה 2:30 ליסה עלתה הבייתה להתפנות והוא התנפל על ההזדמנות כדי לעבור ליידי ולומר לי לא ללכת בלעדיו.
ליסה ירדה עם כוסות שתייה חמה וישבנו והמשכנו לדבר עד 3 וחצי שאמרתי לה שאני עייפה מידי וגם ככה הם מסיימים,היא אמרה שבסדר והתחלתי ללכת לבית.
לא אמרתי או סימנתי לו לבוא כי לא רציתי לדבר,הרגשתי כאילו הוא בכוונה מחבל בסיכויים שלנו להיות ביחד,כאילו הוא מזלזל בקושי של זה,כאילו הוא שם פס עלינו אז הלכתי.הוא לא שם לב והגעתי כבר לכיכר עד ששמעתי מישהו מאחוריי.
׳למה לא קראת לי?׳ הוא שאל
׳למה היית שם?׳ עניתי לו במהירות
׳מה זאת אומרת למה? ישבנו מה הבעיה?׳ הוא אמר כאילו אני לגמרי מוזרה שאני חושבת שיש בזה משהו רע.
זה עיצבן אותי אז הפניתי לו גב והתחלתי ללכת.לא רציתי להסביר לו משהו שמובן מאליו שיידע.
׳היי מה קרה?׳ הוא תפס את ידי ושאל
׳מה לא בסדר?׳ כמו מנסה להבין
׳מה בסדר בזה שאתה יושב עם כל האחיות הגדולות של חברות שלי,הורג את כל סיכוי לנורמליות של הקשר שלנו! אנחנו אמורים לרכך את הנפילה למקרה שתבוא לא להחמיר אותה!׳ אמרתי לו בנשימה אחת
׳מה אתה דפוק?!׳ אמרתי בלהט הרגע
׳מה?׳ הוא שאל לא מאמין שקראתי לו ככה כרגע
׳סליחה,אני מתכוונת שזה היה דפוק מצידך לחשוב שזה בסדר׳ אמרתי
׳אני עדיין חושב שזה בסדר,אני לא אומר לך כלום שאת באה אליי לשבת עם אליה נכון?,אני לא אומר לך כלום שאני יושב בבית חושב מה את עושה,ואז את באה לבית שלי,לאזור נוחות שלי ואני צריך להעמיד פנים נכון?׳הוא אומר בכנות מתריסה אבל כואבת.
אני רוצה להגיד שזה לא אותו דבר ושזה בולשיט אבל הוא צודק.וזה אפילו יותר גרוע.
אני שותקת לכמה רגעים,מכילה את מה שהוא אמר ומעבירה יד בשיער,כי אין לי מה לומר,כי הוא צודק.
ידו עדיין תופסת בשלי והוא מושך אותי קרוב יותר,לחיבוק.כאילו החיבוק מעביר לי כוח להכיל את המערכת יחסים הזו,עם כל הקשיים שבה.
׳אני אוהב אותך,למרות כל זה.אני אוהב אותך׳ הוא אומר לי בלחש
אני נשארת בשקט,מכילה גם את הרגע הזה,מכילה את העובדה שיש גם דברים מדהימים בקשר הזה.החיבוק החם שגורם לי להרגיש שאנחנו בלתי מנוצחים,המילים שמחממות לי את הלב.

׳את עייפה או שנשב לדבר קצת?׳ הוא שואל
׳נשב׳ אני אומרת ואנחנו ממשיכים ללכת.
אנחנו הולכים ומגיעים לספסל המיוחד אישי שלנו,והוא יושב ושם אותי על ברכיו
׳סליחה על מקודם׳ אני אומרת באמת
׳זה בסדר,באמת׳ הוא ומחבק אותי
׳זה פשוט,שכנראה לפעמים אני עושה את הדברים יותר קשים ממה שהם,ואז אני מתעצבנת על דברים שהם בכלל נורמליים׳ אני מוסיפה
׳אני יודעת שהמערכת יחסים הזו היא גם ככה קשה ויש מיליון סיבות שלא נהיה ביחד ואנחנו יחד נגד המיליון וצריך להסתיר אותה ולפעמים אני חושבת ״מה הטעם בכל זה?״ אבל ישר אני נזכרת בך ושאתה הטעם,אתה הסיבה שמכריעה את כל המיליון האחרות,ואני לא מצטערת על זה.אני אוהבת אותך׳ אני מסבירה את המחשבות והרגשות שלי ומסתכלת עליו ישר בעיניים,הוא מסתכל לתוך עיניי ומתקרב,אני מתקרבת גם עד שפתינו נפגשות למפגש מרגש ומיוחל.
׳זה בסדר׳ הוא לוחש לי ואני מחזירה לו ׳תודה׳ קטנה
ואז אני חושבת,למה להתחרפן ולהתעצבן על מה שלא,בזמן שאני יכולה להעצים ולשמוח על מה שכן.להעצים את הרגש הענק הזה שחי בתוכי,על ההרגשה הזו שרק הוא גורם לי להרגיש,ולשמוח על זה שאני אהובה בצורה טוטאלית וכנה.
ואז המפגש נגמר ואנחנו נפרדים כל אחד לדרכו.
אני יודעת שלא נוכל להתנשק ככה מול כל העולם,או להחזיק ידיים.אבל אני יודעת דבר אחד.זה קורה,בלי הוכחות ציפיות וכותרות. באופן אינטימי ואמיתי.
אני מתחילה להרגיש שזו הדרך הטובה ביותר.