הגשר הכחול
מצאתי את עצמי עומדת שוב על הגשר הכחול, זה שמשקיף על הגן שפעם היה עוצר נשימה.
פעם פעם כשהייתי קטנה הייתי מגיעה לכאן עם אבא כמעט כל יום שישי בצהריים, היינו קונים לחמניה טריה במאפיה ליד הבית ובקבוק שוקו מהמכולת בהמשך הרחוב, היינו יושבים על קצה הגשר והוא היה מספר לי איך הוא הכיר את אמא שלי כאן על הגשר הזה, היא הייתה עם חברות שלה והוא עם חברים שלו וכשהמבט שלהם נפגש הוא הרגיש זיקוקים מתפוצצים במוח שלו-המילים שלו לא שלי-
פעם פעם כשהייתי קטנה חשבתי כמה רומנטי זה בטח היה ונשבעתי לעצמי שכשאכיר את הנפש התאומה שלי אני אקח אותו לגשר הכחול.
מצמצתי וחזרתי להווה, הסדרתי נשימה, החזקתי בידי את הכד ההוא ששמרתי כבר חודשיים בארון שלי, הכד עם האפר שלו, הנפש התאומה שלי.
"אמרתי לך שאני אביא אותך לכאן בסוף" לחשתי לכד. פתחתי אותו לאט מסרבת להאמין שאני עושה את זה בכלל, אבל הייתי חייבת. לקחתי חופן מהאפר ונתתי לרוח לעשות את שלה, כך חופן אחר חופן עד שלא נשאר כלום, הכד היה ריק, כמו הלב שלי.
צעדתי לאיטי לרכב, נזכרת בשנים הקצרות שזכיתי לעבור איתו, עם ג'יימי שלי.
ג'יימי ואני הכרנו בקולג', הוא מניו יורק ואני מעיירה קטנה ליד ג'ורג'יה. החיוך שלו שבה אותי כליל והנפש העדינה שלו גרמה לי להתאהב מעבר לכל גבול אפשרי.
היה לו חיים מסעירים לג'יימי, הוא היה מכור לספורט אתגרי ולטיולים רגליים מרתקים אבל תמיד הוא אמר שההרפתקאה הכי טובה שהוא יצא אליה זה הדרך ללב שלי ואני בתגובה הייתי צוחקת ואומרת שזו לא הייתה דרך ארוכה שכן אהבתי אותו מהרגע הראשון.
לא היה בן אדם אחר בכל העולם שהבין אותי כמו ג'יימי, הוא ידע להצחיק אותי, לרגש אותי ולאהוב אותי כמו שלא אהבו מעולם. כשהוא הכיר את אבא שלי בפעם הראשונה הבנתי שאין מושלם ממנו עבורי, הוא ואבא התחברו באופן מיידי והפכו לחברים הכי טובים.
אחרי שנה שהיינו ביחד התחתנו בטקס קטן ומצומצם, רק משפחה וכמה חברים. זה היה מושלם, החיים היו מושלמים, כך קיוויתי.
אבל המציאות הייתה רעה אלי, היו לי 6 שנים מושלמות איתו ואז זה קרה. יום אחד בעבודה הוא התמוטט לפתע, בבית חולים הסבירו כי היה לו סרטן בדם זה היה מאוחר מדי להתחיל טיפולים וכל מה שנותר היה להגיד שלום. חצי שנה אחר כך הוא הלך, משאיר אותי חלולה.
כל-כך הרבה פעמים הכאתי את עצמי על כך שלא לקחתי אותו לגשר הכחול.
ועכשיו זה היה מאוחר מדי.
*כעבור שנה*
"בוקר טוב גברת פלאו, קפה הפוך בלי סוכר וחלב בצד נכון?" שאלתי בחיוך את הלקוחה המבוגרת הקבועה שלי, היא הנהנה והלכה להתיישב בפינה שלה.
לפני כשנתיים פתחתי את בית הקפה שלי בעזרתו של ג'יימי, היום אני ממשיכה לנהל אותו כאנדרטת זיכרון לאהוב שלי.
בית הקפה הקטן שלי שהיה בחלקו גם חנות ספרים היה ממוקם ברחוב צדדי בעיר ניו יורק הסואנת. לא תמיד מצאתי את עצמי בעיר הזו אבל בכל פעם שחשבתי לעבור הייתי נזכרת בג'יימי וכמה הוא אהב את העיר הזו, עדיין לא הייתי מוכנה לשחרר את הזיכרון שלו.
הגשתי לגברת פלאו את הקפה שלה והוספתי שתי עוגיות שקדים כמו שהיא אוהבת, היא חייכה אלי "תודה יקירה" מלמלה במבטא ספרדי מתנגן "יש לי נכד מקסים במיוחד בשבילך" המשיכה לומר, זה היה הטקסט הקבוע שלה, "תודה גברת פלאו אבל אני לא מחפשת מערכת יחסים" החזרתי את תשובתי הקבועה בחיוך, " נו טוב, אני אנסה מחר" אמרה ושקעה בספר שלה.
השגרה שלי הייתה די קבועה, לקום, להתקלח, להאכיל את מוצ'י החתול שלי ולרדת לבית הקפה ששכן מתחת לדירה שלי.
התרגלתי לשקט כבר, עדיין התאבלתי על ג'יימי, עדיין לא יכולתי לצאת לדייטים לא משנה כמה גברת פלאו ולינדה חברתי לחצו עלי, עדיין הייתי מאוהבת בג'יימי שלי.
כך חשבתי שזה ישאר עוד הרבה מאד זמן.
לא ראיתי את הסערה מתקרבת אלי, מאיימת להפוך את חיי שוב.
תגובות (1)
נשמע כמו הקדמה של סיפור גדול יותר.
יש לך כתיבה ממש יפה ותיאורים עדינים. הרגשתי שאני מתאהבת קצת בדמויות גם בלי להכיר אותן יותר מידי. ממש אהבתי.