הגילוי

"תסביר לי את זה שוב. אתה לא אמיתי?" היא הסתכלה בעיניו, מנסה להבין אם מה שהוא מספר לה בהחלט יכול להיות נכון או סתם הלצה של הרגע.
"אני מכני. אני לא כמוך. נוצרנו בדרכים שונות" הוא אמר בשקט, מנסה להסתיר את גוון קולו הדרמתי. הידיעה הייתה מספיק חזקה ועוצמתית גם מבלי להפוך את הדרמה לחלק נכבד.
היא הרגישה את המועקה בגרונה מתרחבת וגדלה לה. עיניה היו נטועות בעיניו הכחולות, מנסה לחשוב מה לומר ואיך להתנהג. גבותיה התכווצו בכאב, היא שפשפה את עיניה במהירות והרימה את מבטה אליו. ההרגשה שמשהו כבד וגדול נחת עליה משום מקום הייתה הרגשה הנוראית מהקיימות.
"אבל-" היא החלה לומר בשקט מרגישה את מסך הדמעות עולה מעלה ומכסה את עיניה. "אני…אוהבת…אותך" היא לחשה בשקט בקול חנוק, מנסה שלא להתפרץ בכעס.
הוא הרים את ידו ושם על ראשה, מלטף את שיערותיה באיטיות ומרים את סנטרה באצבעו. מנסה לגרום לה לרגע להיות מפוקסת.
"תסתכלי עלי" אמר והוריד את עיניו אליה, מלטף את קצוות פניה ומחייך חיוך מתוק.
היא הרימה את מבטה אליו, מנסה לעצור את זרם הדמעות מלפרוץ את אגמי עיניה, אבל הדבר היה קשה הרבה יותר משיכלה לחשוב.
"אל תבכי" הוא אמר ומשך אותה אליו ברכות, כורך את זרועותיו סביבה ונושק לראשה.
"אני לא מוכנה להיפרד. אני לא מוכנה שתלך ממני בגלל זה" היא אמרה בפרץ של התרגשות. הדמעות מציפות את לחיה ונוטפות בזו אחר זו, מרטיבות גם את חולצתו.
"אנחנו לא חייבים להיפרד" הוא אמר והביט בה בשקט. ידו אספה את ידה ואחזה בה בחוזקה, הוא הישיר את מבטו אליה וחיכה לתגובתה.
"לא אכפת לי שאתה לא אנושי. אני אוהבת אותך. אנחנו נמצא את הדרך להסתדר" היא אמרה במהירות, מוחקת את הדמעות מעיניה, מנסה שלא להתעמק בעובדה שהיא לא יודעת מה תעשה עכשיו ואיך בדיוק תצליח להסתדר. הרעיון שהאדם שכול כך אהבה, וליבה כבר היה שייך לו. הוא בעצמם תוצאה של מעבדה, קווים ארוכים של חוטי חשמל ומערכת מכווננת של אמירות וזיכרון.
"את לא חייבת להחליט כרגע, אנחנו יכולים גם לתת אחד לשני זמן להבין ולעכל מה קורה כאן. אהובתי, זה לא חייב להיות ככה-" הוא ניסה להרגיע אותה, לגרום לה להבין את המצב ולהשקיט את הרוחות. אבל היא, כבר נסערת מעבר למה שחשב שיהיה. קטעה אותו ברגע ואמרה "אתה מרגיש אותי נכון? כשאתה אומר לי אתה אוהב אותי אתה יודע מה זה אומר. נכון?"
הוא כיווץ את גבותיו, מנסה למצוא את המילים הנכונות לומר, את ההסבר ההגיוני לפלוט.
"תפסיקי, בבקשה, כול המצב הזה גם ככה קשה לכולנו. אני אוהב אותך, את יודעת את זה" אמר ברוגז.
היא ניקתה את הדמעות מעיניה בעזרת אצבעה ולוקחת נשימה עמוקה "אני נוגעת בך וקשה לי לחשוב שכול זה, הריח המוכר הזה והמגע של העור שאני כול כך אוהבת. קשה לי לחשוב שכול זה לא אמתי. זה לא יכול להיות".
היא התקרב אליו, הרימה את אצבעה אל עבר פניו, מסובבת א ראשה הנה והנה, בוחנת את תווי הפנים שהכירה כבר בעל פה כאילו ראתה אותם פעם ראשונה מחדש.
"אמרתי לך כבר, זה קשה לך כמו שזה קשה לי. את חושבת שאני בחרתי להיות כזה?" הוא אמר בשק ובטון עמום, מסיט את מבטו ונעשה קשיח מעט. "אני אוהב אותך" אמר במהירות והביט בעיניה "אבל הזמן שלי קצוב. מכבים את כולנו".
היא איבדה את נשימתה לרגע, עיניה נפתחו לרווחה ופיה נשמט.
"מה זאת אומרת? למה? אין לי זמן להבין בכלל מה קורה!" היא זעקה בכאב, מנסה למתן את תגובתה.
הוא כיווץ את שפיו ונגע בידה ברכות, לא יודע מה לומר כדי לנסות לשפר את המצב העגום שנפל עליהם.
"אני אוהב אותך, אני באמת אוהב אותך. את הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים" אמר בשקט והתקרב אליה. שם את ידה מאחורי עורפה, כמו שאהבה, ומלטף את שיער, מקרב את ראשה אליו ומצמצם את הפער שבין שניהם. היא כרכה את זרועותיה סביבו, מביטה באגמי עיניו הכחולות , מחזיקה את הדמעות שלה שלא לצאת שוב ולהתפקע מעיניה.
הוא נשק ללחיה באיטיות וירד מטה ברכות אל עבר שפתיה. המגע היה כול כך חם ואמיתי, היה קשה לחבר בין המגע של שפתיו לבין העובדה שהוא אינו אנושי. היא הרגישה את שפתיו מתחברות לשפתיה, נושקות לה אט אט, נוגע לא נוגע. לשונו מתפרצת ומרטיבה, גורמת לכול גופה להתמכר לתחושה העילאית. ידיה מחזקות את תפיסתן בו ודמעה קטנה זולגת מעיניה בלהט הרגע.
היא התנתקה ממנו והביטה בפניו, מחפשת את המבט בעיניו שתמיד מרגיע אותה. עיניו השתנו בשנייה לצבע אפור וגופו החל להיות נפול וכבד. היא הרימה אותו מעליה בשארית כוחותיה, מחזיקה את פניו ומנסה לשמור על נשימה רצופה.
"מה קרה?!" שאלה בפרץ של היסטריה, לא בטוחה שמה שחשבה שקרה באמת קרה.
"למה אתה לא עונה לי?" היא זעקה, מנערת אות גופו ומרגישה את הדמעות פורצות את סכר עיניה. כול מה שידעה והכירה התערבב לה בתחושות של אבדון. לרגע נפל עליה מסך שחור של כאב.
"אני אוהבת אותך" היא אמרה בשקט, אוחזת בגופו ומסיטה את מבטה ממנו בכאב.
"אני אוהבת…אותך" לחשה.