הגולשת- פרק 16

"את גלשת פעם?" הקול העמוק והמוכר נשמע מאחוריי, והעביר רעד בגופי בזמן שלבשתי את חולצת הסריג הארוכה מעל בגדיי העבודה. אני לא יודעת מה יותר מלחיץ אותי, העובדה שהקול שלו מעביר בי צמרמורת או שהוא יודע שגלשתי.
סגרתי את הארונית מאחוריי, "פעם." עברתי אותו, כשהכתף שלי מתנגשת בשלו ומעבירה את חום גופו לגופי.
"זאת לא תשובה." שמעתי את קולו מאחוריי.
נאבקתי ברצון שלי להתפרץ ולומר לו כמה שזה לא עניינו, עם זאת ידעתי שברגע שזה יקרה, נייט יסתקרן יותר. לא רציתי שזה יקרה, אז לא נתתי לזה לקרות. "החיים שלי לא צריכים לעניין אותך." התעלמתי מהקריאות של נייט ויצאתי מהמועדון לעבר המכונית.

היא נשפה ברוגז, "את משגעת אותו, מתוקה."
החמצתי את פניי, וכיווצתי את האף, "הוא זה שמשגע אותי, רינה."
"זאת לא תשובה." היא אמרה כשהניפה בידה ושללה את דבריי.
"הוא אמר את זה גם."
היא נחרה ברוגז, ולא נראית מופתעת שהיא ונייט אמרו את אותם הדברים, "הוא צודק כנראה."
נשענתי לאחור בשילוב ידיים, "רינה." אמרתי באיטיות, "אולי תפסיקי להצדיק אותו, ותהיי בעדי לשם שינוי."
היא נענעה בראשה, "אני לא חושבת."

אני לא יודעת למה, אבל רציתי לנסוע אליו, רציתי להיות איתו. רינה צודקת, אני מתנהגת בטיפשות, אני מסמלת לו שאני רוצה, ואז אני אוטמת את כל הדלתות. אפילו אני בעצמי לא יכולה להסביר למה. אהבתי ושנאתי את המשיכה שהייתה לי, שנאתי לרצות אותו, לא רציתי לרצות אותו, ובו זמנית נזקקתי לו.
סגרתי את הדלת של המכונית מאחוריי, כשאני מתעלמת מהמחשבות שעוברות בראשי ואמרות לי לחזור בחזרה אחורה. 'את עושה טעות.' הראש לא הפסיק לומר לי, בזמן שהתנחמתי בעבודה שלעשות טעויות זה בסדר. העולם לא יתפוצץ.
אלוהים המעלית הזאת מעייפת.
הרמתי את ידי כדי לדפוק על הדלת, כשמחשבה חדשה צצה בראשי. אולי נמצאת איתו מישהי. לא יכולתי להתאפק למרות הכל ותקתקתי על גביי הדלת. הראש שלי התחיל לנסח משפטים ותירוצים לומר לו, בזמן שליבי פעם מהצפייה לראות אותו, להרגיש אותו. הצפייה עייפה אותי לאחר שעברו כמה דקות, הסתובבתי לאחור לעבר המעלית. ברגע שהמעלית נפתחה, נייט נחשף לעיניי, ללא חולצה, כשגופו רטוב מטיפות הגשם שזלגו. הכלב שלו לוקאס שהיה שרוע על הרצפה, בניסיון לישון.
הוא גירד בראשו ובחן אותי, "מה את עושה פה?" הוא כמעט וירק את המילים.
גירדתי ברגלי, כשאני מנסה לחשוב על המשפט המתאים.
"אני מחכה לתשובה של…"
משכתי את צווארו למעטה, שהשפתיים שלי נגועות בשלו. בהתחלה הוא לא נתן לשפתיים שלנו להתערבב, אז משכתי אותו לכיווני יותר. הוא נהם לתוך הפה שלי, והחדיר את לשונו פנימה במהירות. הוא מנשק מופלא. הטעם המתקתק שהופיע בלשונו גרם לי לנעוץ בצווארו את ציפורניי.

מצאתי את עצמי בתוך ביתו של נייט כשאני יושבת על השולחן בכניסת ביתו, בשנייה שלאחר מכן הייתי בלי חולצה או חזייה. הוא קירב את זקפתו בין רגלי והושיט את אצבעותיו לשם.
"נייט,"
בכל פעם שהייתי אומרת את השם שלו, זה היה גורם לחיה שבו לצאת. כשהיא יצאה אני אהבתי את זה. ידיו טיילו במורד המכנס שלי פותחת את הכפתור ולאחר מכן את הרוכסן שהמשמיע צליל איתי ומגרה.
הוא הרים אותי לעבר חדר השינה, כשהוא עולה מעליי.
ושוב, אני מרגישה את סערת הרגשות שרק הוא יכול לגרום שנכנס לתוכי ויצא.

נשכבתי על הסדינים המבולגנים בסיפוק, עשינו סקס במיטה שלו, במקלחת, ובמטבח. במקום להתעייף בכל פעם, רק רציתי עוד. הבטתי בנייט שלבש את התחתונים שלו ולאחר מכן נשכב לצידי במיטה.
הוא הניח את זרעו מסביב לצווארי, כשהוא מכופף את ראשו לצווארי, "למה חזרת?"
קולו נשמע כמעט ומפוחד.
גופי התקשח. ינקתי נשימה ופלטתי החוצה את האוויר, "אני בעצמי לא יודעת." הפניתי את מבטי לעברו, הוא העביר את ידו בשערי מסמל לי שהוא מבין, למרות שעיניו נראו לא מסופקות. "רציתי לבקש ממך סליחה."
"אז תבקשי."
גירדתי בראשי, "מה שעשינו לא נחשב?"
"לא, כי אני רוצה לשמוע אותך אומרת, וכן, כי טוב להשלים כמו שעכשיו עשינו."
דחפתי אותו בעזרת המרפק בגיחוך, "טיפש."
"את עוד לא ביקשת."
"אתה רציני?"
"כן." הוא יישר את גבו והתרחק ממני.
"נייט?" שאלתי אותו באיטיות.
הוא נאנח, "אני לא מדבר איתך."
"סליחה."
"אני מדבר איתך,"
משכתי בידי לאגרוף בניצחון, "אתה מגשים לי את החלומות, אדון לורן."
הוא עלה מעליי ונישק את צווארי ברכות וחמימות, "אולי הפעם את תגשים לי חלום."
שילבתי את ידי ברוגז. "עוד לא הגשמתי."
הוא נישק את אפי שהתכווץ, "הגשת את חלקו הרחב."
"מה החלק השני?"
הוא נשכב לצידי, ומשך את ראשי לחזהו הקשוח, "מה דעתך לספר לי אלייך?"
עשיתי את עצמי חושבת במלמול, "אני ברמנית."
ידעתי למה הוא התכוון, הוא רצה את הסיפור האמיתי, ואני רציתי לספר לו, אבל לא עכשיו. בינתיים אני רק יכולה להאמין שאני יכולה לסמוך עליו, שאני לא פוחדת להתאכזב.