הגולשת- פרק 15

"קים, את לא חושבת שהגיעה הזמן ללכת לעבודה?" מיה הציצה עם ראשה, מחוץ לחדרי.
"לא."
מאז השיחה עם רינה, הרגשתי רגשות שאני אפילו לא ידעתי שהם קיימים, לא האמנתי שאני ארגיש אותם, והכי גרוע לא רציתי להרגיש אותם. העובדה שכן הרגשתי הרגה אותי. היחיד שדיברתי איתו היה דמיאן, כי לוק עסוק בענייני עבודה עד כדי כך שהוא לא שולח לי הודעות. כמעט. אבל גם שדיברתי עם דמיאן, לא דיברתי, הנחתי לדמיאן לשפוך את רגשותיו בזמן שאני רק הנהנתי והסכמתי איתו. הייתי מרוכזת בעולם אחר, חשבתי כל מני מחשבות שעכשיו אני אפילו לא זוכרת אותם, וטוב שכך. לאחר שדמיאן הבין שאני לא מקשיבה לו, הוא יצא מהחדר שלי, הוא לא כעס, אני חושבת שהוא אפילו הבין אותי. מבעד לדלת יכולתי לשמוע את מיה ודמיאן משוחחים, דמיאן שאל את מיה מה קרה לי, כשמיה בעצמה שאלה אותו את השאלה. את האמת, אפילו אני לא ידעתי את התשובה. אני פשוט טבעתי במחשבות אובדניות שאני אפילו לא זוכרת, כי בכל פעם שהפסקתי לחשוב על האחרת, מחשבה חדשה צצה. אבל דבר אחד אני לא אשכח, את השאלה הראשונה, את השאלה שאני צריכה לדעת התשובה שלה.
האם אני פוחדת לפתח דברים, או יותר נכון רגשות לנייט? האם הפחד האמיתי שלי, זה לא שנייט יפתח את הרגשות, אלה אני?
השאלה הכל כך פשוטה הזאת, שאלה שאני שואלת את עצמי. שאלה שאני אמורה לדעת התשובה לה, הייתה כל כך קשה. הרגשתי אבודה בכל פעם שהנחתי לעצמי לעלות אותה שוב פעם במחשבותיי, עד שלבסוף עלה במוחי הפיתרון. זה לא משקאות שישכרו אותי בנסיון לשכוח, או בחור חדש שאספק אותי עד נשמתי האחרונה. זה פשוט היה שינה. החלומות שחלמתי העסיקו אותי ולפעמיים גרמו לי לנחת.
התקדמתי לעבר מיטתי לאחר שנעלתי את הדלת, כדי שהפעם מיה לא תוכל להיכנס ולשאול את אותה השאלה שוב, ונשכבתי על מיטתי שבטני מופנה כלפיה. ברגע שהראש שלי נגע בכרית הרגע, לא יכולתי לשלוט בעניי שנעצמו.
בהתחלה התעלמתי מהחריקות הבלתי פוסקות שהיו בחדר שלי, אבל הפעם הרגשתי שאני חייבת לבדוק מאיפה הרעש בא. מתחתי את גבי שהיה תפוס, כתוצאה מהשינה שישנתי בה. העברתי מבט על החדר במהירות, שידה, שולחן, דלת, מראה, נייט, ארון, שיד…
הפניתי את מבטי במהירות עליו, ידיו הונחו על רגליו כשהן מעבירות את שערו לאחור.
"איך נכנסת?"
הוא הרים את ראשו, בזמן שאני ישר סובבתי את מבטי כדי להתחמק מעיניו. "למיה יש מפתח לחדר בדיוק כמו שלך."
שיט. איך לא חשבתי על זה.
פתחתי את הדלת של החדר שלי, והעברתי את מבטי לכיוונו, "אתה יכול לצאת החוצה?"
"לא." הוא ענה כשהוא מנער את מכנסיו, אפילו לא מביט לעבר העיניים המרוגזות שלי.
כשהוא הרים את מבטו, גופי התקשח וקרב מבטים התחיל בינינו. אם מבט היה יכול להרוג, אני זאת שהייתה נהרגת, לא הוא. היכולת של נייט להעביר את כל כעסיו ורגשותיו במבט מלחיצה. הרגשתי שלא היה לי מילה לעומתו, או יותר נכון מבט לעומתו. מצד שני, ידעתי שאם אני אמשיך לשקוע לתוך עיניו, אני בסופו של דבר אתבע, ואני אחזור לנשום כשאני מתעוררת במיטה לצדו של נייט.
לא יכולתי לתת לזה לקרות, "אם אתה לא יוצא, אז אני אצא."
לפני שהספקתי לעשות את הצעד הראשון החוצה, הדלת נסגרה בחוזקה כשידיו של נייט על גבייה, מצדדי כתפיי. יכולתי לשמוע את הנשימות האיטיות של נייט לחשות לאוזני, ולאחר מכן חודרת לגופי עד שרעד עובר בין רגליי. לעזאזל עם זה.
ניסיתי להתעלם מהתחושה שנייט יכול לגרום לי בלחישה, והוא גרם, בזמן שמשכתי את הידית, בזמן שהדלת סירבה להיפתח. "תן. לי. לצאת!" פלטתי אוויר מעייפות בין מילה למילה.
הסתובבתי לעברו, עם מבט זועם בעיניי, "אתה לא יכול להישאר איתי כאן לנצח, נייט."
הוא התכופף לעבר אוזני, "זה לא משנה את העובדה שאני רוצה."
אני לא יודעת מה יותר גרם לי לקפוא, המילים שלו, או הריח הבושם הטוב שנפלט עם ריח הגברי שלו.
למרות שנלחמתי לו להביט בעיניו, הייתי חייבת. הייתי חייבת לראות את הצבע הכחול שוב, הן נראו כל כך נזקקות. מיואשות.
לא יכולתי להתנגד.
לא רציתי להתנגד.
הנחתי את ידי על צווארו ומשכתי את פי על פי. הצורך שלי להרגיש את השפתיים שלו, את הלשון שלו זזה בתוכי בער בי. ההרמוניה שנוצרה בננו בכל נשיקה שלנו.
נייט נשך את שפתיי, "התגעגעתי לשפתיים שלך."
התשובה שלי באה לידי ביטוי בגניחת כאב, שגרמה לנייט להדק אותי כלפיו יותר, בזמן שהיד האחרת מורידה את חולצתי מגופי. הוא נישק את כתפי ברכות בזמן שפתח את סוגר החזייה מאחורי גבי. בזמן שהחזייה נפלה על הרצפה, פיו הוטח בשלי בחוזקה, וכמעט מעדתי לאחור, אבל למזלי נייט כרך את הירכיים שלי מסביב למותניו, והצמיד אותם על גבי הזקפה שלו. הנחתי את ידיי על מותניו, בזמן שאני שומעת אותו גוהר מעליי. אהבתי את הפראיות שלו.
זרקתי את חולצת הטריקו שלו על הרצפה, מעבירה מבט קל על הבטן החשופה וקשוחה שלו.
מצאתי את עצמי במיטה, כשנייט מנשק כל חלק בבטן שלי עד שהוא מגיע למכנס. הוא משך אותו מרגלי עם התחתונים, שהוא יורד עם המכנס את כל הדרך עד ליציאה. המכנס והתחתוניים נזרקו על הרצפה, בזמן שנייט עלה במורד הדרך ונישק את רגליי.
המחשבה שהפחידה אותי חזרה לראשי, פחדתי לעשות טעות. פחדתי כל כך לאבד את עצמי, פחדתי שהשאלה שאני שואלת את עצמי נכונה. רציתי לשכו…
זעקת כאב נפלטה מפי.
מבטי הועבר לפניו של נייט, שהוציא את אצבעותיו בשנייה שעיניי נתקלו בשלו. הוא עלה מעליי וכופף את ראשו לעבר האוזן שלי, "להבא, אני מעדיף שתהיי עסוקה בי, ולא בכל מני מחשבות."
נשכתי את שפתיי שאני מעבירה את ידיי בין שריריי הקוביות החשופות שלו, "המחשבות שלי היו רק עלייך,"
לא שיקרתי, באמת חשבתי עליו, לא לטובה, אבל עליו.
במקום להגיב הוא שתק ויישר את גבו.אולי עשיתי טעות שאמרתי את זה?
ידיו של נייט הונחו מתחתיי ומשכו את הישבן שלי כלפיו, לשנייה הייתי מורמת באוויר, ובשנייה שאחרי, הייתי מעל נייט.
הייתי מופתעת, לא האמנתי שנייט ייתן לי להיות זאת ששולטת. הוא היה בחור שאוהב שליטה, הוא לא אהב להיות נשלט, למרות שלא תמיד נתתי לו אותו חוץ מהמצב שלנו עכשיו.
נייט חייך, "אני בסך הכל רוצה הדגמה מלאה על מה שחשבת," חיוך זדוני נמרח על פניי, "כל את
גורמת לי לגמור." הוא הוסיף.
העברתי את ציפורניי בבטנו הקשוחה, "בוודאי,"
הוא גנח בכאב ברגע שהציפורניים שלי ננעצו בשרירי בטנו. הרגשתי את הלהט עובר בגופי ששמעתי את גניחתו, ולא יכולתי להתאפק יותר.
הפניתי את ראשי למכנסיו, "אני לא אוהבת את המכנס שלך,"
ברגע שפתחתי את כפתור המכנס שלו, הורדתי אותו מרגליו הארוכות ביחד התחתונים בצפייה. רציתי אותו, נזקקתי לו.
"רגע."
הרמתי את גבותיי, נייט התעלם מהמבט שלי והושיט את ידו לעבר שערי, הוא זרק את הגומייה לרצפה, והניף את שערי לצד.
"יפיפייה." הוא מלמל כשהעביר את ידו בתלתלי.
זהו.כל הסבלנות שלי התפוגגה, ולא יכולתי שלא להניח את רגליי בצדדיי מותניו, ולהכניס אותו לגופי. הגדול שלו היו עצום. השתמשתי בחזהו בתור משענת שתעלים את כאב ובכל פעם שהזין שלו חדר לתוכי עמוק, נעצתי יותר את ציפורני בו.
הרכנתי את ראשי לעבר בטנו, מנשקת את הקוביות הקשוחות שלו. בכל פעם שהנחתי את שפתיי עליהם, הרגשתי שהן נהיות רכות יותר ויותר.
נייט העלה את קצה האגן כשהוא חדר לתוכי עמוק יותר. "נייט," אמרתי בלחישה שנשמעה יותר כמו גניחה.
לא שמתי לב שנייט סובב אותנו כך שהוא מעלי, עד הרגע שהוא נשק לצווארי. המגע של הלשון שלו העביר לצווארי חום ופחדתי שהוא ישתק את זרמי הדם שם.
ידיי משכו את סדיניי מיטתי, כששיניו של נייט ננעצו בצווארי, הוא גהר מעליי, כשהוא נכנס כל כך עמוק שהוא בעצמו היה צריך להישען על משהו כדי לא ליפול.
הרגשתי את ההרמוניה שלי עומדת להשתחרר מגופי, "אל תפסיק."
לרעתי נייט הפסיק, למזלי הוא לא יצא החוצה אפילו לא טיפה. הוא פשוט סובב אותי מעליו שוב.
"אני רוצה לגמור שאת שולטת."
לא היה לי זמן לענות הייתי עסוקה בלנוע מסבבו.
תמונות של כל מני רגעים דומים לעכשיו שלי ושל נייט הופיע במוחי. רק מהזיכרון הרגשתי את הכל יוצא.
פלטתי נשיפה עצומה מגופי, "וואו."
הייתי רטובה, הוא היה רטוב.
כשנשכבתי לידו, לא היה אכפת לי מכל המחשבות שעברו בראשי וגרמו לי לרצות לברוח. כי אני גילתי שאני לא רוצה להפסיק, לא בגלל שאני פתחתי משהו. בגלל שנייט סיפק אותי.
סיפק אותי בצורה מדהימה.
הוא נישק את ראשי, שאצבעותיו עוברות בין תלתליי, "עבר מלא זמן."
הנהנתי משעינה את ראשי על החזה שלו.
הפעם זאת לא הכרית הנעימה והרכה שאפשרה לי לעצום את העיניים ולישון. הפעם זה נייט לורן, זה החזה הקשוח והקשה שלו, שהיה כל כך נעים לצד נשמותיו וריחו.
הנחתי לעצמי לעצום את עיניי ולנוח, את האמת זה היה יותר כיף לישון איתו מאשר לבד.

פסעתי לעבר חדר השינה, לבושה בגופיה שחורה ותחתונים בלבד, ובחנתי את נייט שהרים את ידיו והשחיל את ראשו לתוך החולצה. הוא העביר מבט מעבר לכתפו, "אל תדאגי, אני הולך."
נשענתי על הקיר, מערבבת את כוס הקפה ומשכתי בכתפיי. הייתי רחוקה מלהיות דואגת, הייתי רגועה. פשוט הייתי מסופקת. "אני לא רוצה שאתה תחשוב כל מני דברים."
הוא נעמד מולי, כשהוא מרפרף את שפתיו בקלות על פי, "כשאת לא תחשבי, אני לא אחשוב."
לא הייתי בטוחה אם שמעתי נכון, נעצתי את מבטי בו, "מה?"
אבל הוא התעלם מהשאלה ויצא מהחדר שלי, כשאני שומעת את הדלת מאחוריי. יצאתי לעבר המסדרון והתקדמתי לעבר הספה, מתחילה להעביר ערוצים עם השלט.
שמעתי צחקוק מרשרש מוכר, מיה. כמו תמיד התעלמתי מי זה, והמשכתי לעביר ערוצים בשעמום, עד שמיה נעמדה ממולי ומסתירה את הטלוויזיה.
"את מסתירה,"
היא משכה בכתפייה, "יש לך סימן אדום על הצוואר… אני מבינה שנהנית מאוד עם נייט."
"זין." הנחתי את ידי על צווארי, הרגשתי עקצוצים קטנים ומכאבים.
לפחות אני סופקתי, וזכיתי בשינה נעימה ונוחה על נייט.