הגולשת- פרק 13

התיישבתי על הספסל הישן, שפעם אבא היה נוהג לשבת עליו, ופשוט להסתכל אל הילדים שלו גולשים. זה גרם לו אושר, לראות את החיבור שלנו לים. זה היה הדרך שלו, ללמד אותנו על החיים. הוא לא היה מסוג ההורים הרגלים, שקונים ספרים ואומרים לך 'לקרוא.' , הוא היה מסוג ההורים שהאמינו בחופש. ואני לא יודעת אם זה הגיע לי. תמיד הייתי ילדה שקטנה, ולפעמיים ריקנית. ההרגשה של הריקנות נתנה לי הרגשה שגרמה לעצמותי לרעוד, היא גרמה לי להרגיש שכל דבר חסר ערך.
רציתי כל כך הרבה דברים שלא יכולתי לבקש, ולפעמיים כשהייתי מביטה באבא שלי, מהגלים, הבנתי שאני לא צריכה אותם. אני לא צריכה שום דבר כל עוד יש לי אותו.
תמיד הרגשתי שונה בגלל הריקנות, וככל שגדלתי וראיתי כמה האחים שלי דומים אחד לשני, הרגשתי יותר ויותר לבד. רציתי להיות דומה להם, דומה לאבא.
ובכל פעם שמישהו היה אומר לי כמה אני דומה לאמא, הייתי מוצאת את עצמי בוכה באחד החדרים. לא רציתי להיות כמוה, לא רציתי להיות דומה לה. פחדתי שאני אהפוך להיות היא, חסרת רגשות.
עד שהתחלתי לגלוש לא הבנתי שמראה זה רק תפאורה, שמאחוריי יש את השחקנים האמיתיים. התפאורה זה בעצם המראה שלי. השחקנים זה הרגשות שלי, זה שמאחוריי התפאורה. כשאבא לקח אותי ואת לוק לים, הוא הסביר לנו את זה. הוא אמר לנו שיש המון גלים שנראים אותו הדבר, אבל אף גל לא יגרום לך להרגיש כמו שהגל הקודם. אולי הם דומים מחוץ לקופסא, אבל בתוך הקופסא הם שונים לגמרי.
ידעתי שהוא לא אמר את זה סתם, הוא אמר את זה כי הוא ידע מה אני מרגישה, למרות שלא אמרתי לו .
אם הייתי יכולה לחזור אחורה בזמן, הייתי מבקשת ממנו סליחה על כל כך הרבה דברים.
סליחה שזלזלתי בו, סליחה שלא הקשבתי, סליחה שלא הייתי הילדה הטובה כפי שכולם רצו. וסליחה על זה שנתתי לו לקבל את ההתנהגות הרעה שלי.
הגיע לו הרבה יותר מזה, הגיע לו את העולם במלואו, אני חושבת שהסיבה שהוא לא כן יותר, זה בגלל שהוא כבר הראה את טוב ליבו, ועכשיו זקוקים לו במקום אחר.
המזג האוויר היה קריר, הכנסתי את ידי לתוך כיסיי המעיל שלי, ונפרדתי מהים.
כשנכנסתי למכונית, תחושת געגוע רפרפה בגופי. תחושת געגוע לים. תחושת געגוע לאדרנלין. אני זוכרת שבחודש הראשון שהפסקתי לגלוש, נתתי לגעגוע להשתלט על גופי, ופשוט הלכתי לגלוש. אם הייתי בטוחה שזה היה קל, כי עשיתי את זה מיליוני פעמים, טעיתי בגדול. ברגע שהרמתי את הגלשן ורצתי לעבר המים, שמעתי את קיילי צועקת, וגם שהתעלמתי מזה ונכנסתי למרות הכל, לא הצלחתי לעלות על הגלשן. לא הצלחתי לעמוד. שמעתי אותה קוראת לי מהקרקעית הים, ויכולתי לראות אותה שוב טובעת. ככול שגדלתי הגעגוע התחזק, כי זה לא היה רק געגוע לגלישה, זה היה געגוע לים. למרות ההתנגדות של מיה, החלטתי לזרוק את הגלשן שלי ועד הגביעים שזכיתי בהם בכל מני תחרויות. אני מודה שלפעמיים אני מתחרטת על כך, אבל ברגע שאני רק חושבת על לחזור לגלוש ואני שומעת אותו, החרטה נעלמת כאילו לא הייתה.
כנראה שלחיים יש באמת שתי ברירות.

"לעזאזל." מלמלתי לעצמי, שכוסית הוויסקי נשפכה על חולצתי.
למה תמיד חייבים לקרות לי דברים רעים? פלטתי גיחוך מהמחשבה הזאת, ודחפתי את דלת העובדים מאחורי. התקדמתי לעבר האורנית שלי, ושלפתי משם גופייה לבנה נוספת שהבאתי ליתר ביטחון.
לקח לי זמן עד שהצלחתי לנעול בחזרה את הארונית, ואני יכולה להישבע שהתחלתי לראות את המנעול כמה פעמיים. הראש שלי יסתחרר אפילו יותר שפשטתי את חולצתי והחלפתי באחרת.
צעקה נפלטה מפי, שראיתי את נייט נשען על הדלת, ועניו נראות מודאגות מעט. "הכל בסדר?"
הנהנתי בחיוך מזויף, מקדמת כשאני עוברת אותו מבלי להביט בו.
לא העניין אותי, כשהוא הביט בי מחליפה חולצה, את האמת שזה לא הפריע לי. פשוט כאב לי הראש, והקול שלו גורם לי גם לכאבי בטן.
התקדמתי לעבר הבחורה שעמדה בעמדה שלי. שערה החום הונח על כתפייה, בתלתלים עדינים. לא הצלחתי לייצב את עניי כדי לקלוט את צבע ענייה, אך לאחר כמה מצמוצים, עיניים ירוקות וגדולות נחשפו מולי. מבטה נראה אבוד, ולפי ענייה יכולתי להבין שהיא לא מרגישה טוב.
הנחתי את ידי על הבר, "אפשר לעזור?"
למרות שבסרטים וספרים, המוזגים או הברמנים בשמם האחר, נקראים גם פסיכולוגית, שנמצאים כדי להקשיב לך בכול רגע נתון. זה נכון, אבל לא בגלל שאנחנו בוערים מטוב לב, אלא בגלל הכסף שאנחנו מקבלים לאחר העזרה. טיפ.
היא נענעה בראשה לשלילה, ולפתע המבט העצוב נמחק מפנייה, והתחלף במבט מתוק ועניים פעורות. צל כיסה את הבר והסתובבתי לאחור לראות במי מדובר.
נייט.
הוא עבר אותי ונישק את לחייה, כשהוא נמצא בתוך הבר והיא מחוצה לו. "לני," הוא לחש לעברה.
יכולתי להרגיש את הסחרחורת מתחזקת בראשי, ברגע שאמר את השם שלה.
היא חייכה חיוך גדול, "התגעגעת?"
הוא הניח את מרפקיו על הבר, "לא היה יום שלא חשבתי אליך."
באותו רגע ששמעתי את הקול שלו אומר את זה, הרגשתי את הבחילה בבטני מתחזקת, והלכתי צעד אחורנית, כשאני נתקלת בגוף זר, שתפס בי ולא נתן לי ליפול.
עיניו החומות צהובות האלה, שהזכירו לי דבש, בחנו אותי בחמימות ודאגה. מרקו. הוא יישר את גבי, בוחן כל חלק בגופי. "הכל בסדר?"
אומנם ברגע שרציתי לפצוח בפי להסביר שזאת סתם סחרחורת. הרגשתי מין חנק בגרון.
אוי לא.
מרקו שיחרר את אחיזתו כשקלט מה עומד לקרות.
נתקלתי בכתפו של נייט כשרציתי לעבר השירותים, והרחתי את הריח של הבושם הטוב, שלא הרחתי כבר זמן מה.
פתחתי את הדלת, ופרצתי לאחת הדלתות כשאני מרכינה את ברכיי לרצפה, כדי שאני אוכל לכוון את פי לעבר האסלה.
צעדים של נעליי עקב נשמעו מאחורי, וסובבתי לאחור כדי להביט בדמות שנעמדה כמה סנטימטרים ממני. למזלי, ואולי גם לרעתי, זה לא היה נייט.
אלא לני.
הרמתי את גבותיי, ושאלתי אותה בלי מילים, "מה?" , לא יכולתי להגיד את זה בקול, כי אם הייתי רק פותחת את פי כדי לדבר היה נפלט ממני, הר געש מסריח.
היא משכה בכתפייה, "אני באתי כדי לעזור, ואת לא במצב של לסרב." כשהיא התקדמה לעברי, היא הושיטה את ידיה לכיוון שערי ושמרה עליו שלא יתלכלך.
ניגבתי את פניי, והבטתי לעברה דרך המראה, "תודה."
היא הרימה את ידה בזלזול, "שטויות."
לא ידעתי מה להגיב אז שתקתי, הופתעתי לגלות כמה היא נחמדה, למרות שבשנייה שראיתי אותה, היא נראתה בחורה טובה. אבל לא אהבתי את העובדה שהיא עם נייט. שנאתי אותה.
היא נעמדה מולי ברגע שהסתובבתי, "אני דילן, או לני , דרך אגב…"
"קים," הושטתי את ידי, שעכשיו הייתה נקייה אחרי שטיפה לא פוסקת עם המון סבון.
ענייה נפערו בפליאה, "את קים? קים, קים? קים הברמנית?"
"פעם אחרונה שבדקתי, הייתי קים."
היא מחאה בכפות ידיה, "נייט סיפר לי עלייך."
גבותיי התרוממו למשמע דבריה, למה שנייט יספר לה עלי? "נייט סיפר לך?" מצמצתי בעיניי, היא לא נראית בחורה של יחסים פתוחים, היא נראית אחת שבנויה לחתונה, ועשרה ילדים.
"כן, הוא סיפר לי.. הוא מספר לי הכל בחייו, למרות שעברתי לאנגלייה לא מזמן.." היא אמרה מאושרת, ולבסוף נאנחה מבואסת.
את האמת קנאתי בה ובפתיחות שלה עם נייט, מה שלי לא היה איתו. אני לא רואה את עצמי מספרת לנייט על העבר שלי, כמו שאני לא רואה אותו מספר לי עליו. "הוא בטח ממש אוהב אותך, אם הוא ככה פתוח כלפייך."
ענייה נפערו, והיא פרצה בצחקוק, לאחר כמה שניות של שאגת צחוק ודמעות שזלגו מענייה כתוצאה מהצחוק. היא הפנתה את מבטה לעברי, "את יודעת מה נייט בשבילי?"
"בן זוג?" שאלתי מלמלת בחוסר ידיעה.
היא נענעה את ראשה לשלילה, "אני אציג את השם המלא שלי, אולי ככה תביני.." אמרה, "השם שלי, זה דילן לורן."
לקח לי כמה שניות להבין את המצב, והרגשתי את הסומק עולה בלחיי. "אה," פלטתי בניסיון להעלים את הבושה.

במהלך כל הערב, נייט חייך לעברי, ונראה אפילו משועשע. הנחתי שהוא כנראה גילה על הטעות האיומה שלי, וש-'לני' , היא בעצם האחות שלו. מנקודת מבט שנייה אפילו יכולתי לראות את הדמיון.
והם בהחלט דומים, אולי לא במראה החיצוני אלא בהתנהגות, היו להם אותם סוגי מבטים.
איך לעזאזל לא שמתי לב לזה קודם?