הגולשת- פרק 11

עוד לפני שנכנסתי למועדון, גופי התחיל לרעוד מהפחד שזה יפגע ביחסים ביני לבין נייט. אבל בכל פעם שזה קרה, הוא הניח את ידו על כתפי ומשך אותי בעזרת זרועותיו. הוא נתן לי להרגיש את חום גופו, הוא נתן לי להרגיש בטוחה.
זאת לא הייתה תוכנית נקמה, אלא תוכנית שתזכיר לנייט דבר חשוב מאוד.
תזכיר לו שאני לא 'עוד אחת', שאני קים.
ועכשיו הוא ידע, אני מקווה.
"קים," ברוס, שומר כניסת המועדון חייך לעברי, ולאחר מכן העביר את מבטו לעברו, "אתה מוכר לי." ברוס מלמל כשהוא בוחן כל פרט בו.
קטעתי את תשובת בחיוך רחב שנמתח על פניי, "יש לו פנים מוכרות." פלטתי.
חרא, זה אפילו לא נשמע הגיוני.
ברוס התעלם מדבריי, למזלי, והכניס אותנו אל תוך המועדון.
אחד הדברים הטובים שנייט הפך למנהל, חוץ מהעובדה שהוא גבר מושך ויפה כמובן. זה שבעצם הוא מאשר לנו להיכנס למועדון בחינם עם חברים.
אלנה ולוק נעלמו ברגע שדרכתי את צעדי הראשון.
אלוהים אדירים.
ינקתי נשימה עמוקה. שוב הרגליים שלי התחילו לרעוד, ואני לא בטוחה אם זה בגלל העקב או בגלל שאני פחדנית. אבל אני מקווה שזה בגלל העקב.
יד הונחה על כתפי, "אני איתך יפיפייה."
חייכתי לעברו בהכרת תודה, כשאני מחפשת בעניי את הבחור שבגללו אני טורחת כל כך. אחרי מספר שניות, נצנוץ בער מזווית העין שלי.
מצאתי אותו.
התקדמתי כשאני מעיפה את שערי לארוך לעבר הכיסא שלידו. התיישבתי באנחה מולו, כשהוא אפילו לא טורח לסובב את ראשו להביט בי.
בסופו של דבר, מרקו התקדם לכיווני והניח את ידיו על הבר. "מה את רוצה?" הוא שאל בלחישה גברית, שהייתה מדליקה כל בת. כמובן שגם אותי, אם לא הייתי עסוקה בלבחון את נייט.
"ואן-גוך כפול."
מרקו הנהן והלך להביא את בקבוק השתייה.
באותו הרגע שמרקו הלך, הרגשתי את המבט החמים של נייט חודר לגופי.
הלב שלי התחיל לדהור, ואני יכולה להישבע שאפשר לשמוע אותו עד הצד השני של המועדון.
נלחמתי עם עצמי כדי לא להסתכל לעברו.
"איפה היית?" קולו נשמע, לצד צליל כוס הזכוכית שהתנגשה בחוזקה בבר.
למה הוא חייב להיות אלים?
"שלום גם לך." התעלמתי מדבריו.
"שאלתי איפה היית." אמר בטון נמוך אבל יכולתי לשמוע את העצבים בקולו, כמוני הוא התעלם מדבריי.
לפני שהספקתי לענות, שפתיים חמימות הונחו על הלחי שלי וגרמו לצריבה נעימה בגופי. "אני צריך לחכות עד הרבה זמן?" הקול הגברי והקשוח שלו גרם אפילו לברמנית ורוניקה להסתכל, והיא? אפילו אם בראד פיט היה עובר, היא הייתה מתעלמת.
חייכתי לעברו בנימוס, "השתייה כבר מגיעה."
המשכתי להתאמץ לו להביט בנייט, כשמרקו הגיש את השתייה שלנו.
איך הוא לא ממצמץ?
לגמתי מהכוס לגימה קצרה, והנחתי אותה על השולחן.
"איפה היית?" הקול של נייט נשמע שוב, כאשר הנחתי את זרועותיו שוב עטפו אותי.
ברגע שהתכוונתי לפתוח את פי כדי לענות נתקעתי,
"איתי," הרמתי את מבטי לעבר הבחור שעוטף אותי, "מי אתה?" הוא בחן את נייט, אבל לא משנה כיצד הוא יביט בו, המבט של נייט לא הפסיק לבחון אותי.
"נייט לורן." נייט אמר בחיוך, כשעיניו עוד נעולות על פניי. "ואתה?" נייט שיחרר את עיניו לעברו.
נשמתי נשימת הקלה, לא חשבתי שאני אשרוד עוד דקה, עם המבט הזה..
הוא הניח את כוס השתייה, "דמיאן." ידו הושטו לעבר נייט, "דמיאן קרוס."
הם לחצו ידיים, כשגופי נמחץ בניהם, והם מתעלמים מהעובדה הזאת. דמיאן היה יותר גדול מנייט, מכל המובנים, ולא היה בחור שיכול לעמוד מולו מבלי לשקשק מפחד, כשדמיאן אמר את שמו. אבל נייט, נייט היה כל כך רגוע, כאילו דמיאן בכלל בחורה.
נשמתי בכבדות מבלי להשים לב.
"תרגיעי הכל טוב." דמיאן לחש לאוזני, "עכשיו, תחייכי כאילו אמרתי משהו מצחיק."
צחקקתי בשקט, ונמנעתי מלהסתכל בנייט.
חרא.
אני מפשלת.
נייט הטיח את הבירה שלו על שולחן הבר, ואם הוא היה מטיח אותה טיפה יותר חזק, היא הייתה נשברת. "אני צריך לדבר איתך." אמר מבלי להתסכל.
אוהו, אתה לא תמשיך לקבוע, אדון לורן.
חייכתי לעברו בציניות, "יופי."
עיני ננעצו בשלי במבט שאני אפילו לא יודעת להגדיר, "עכשיו."
"אני עסוקה."
דמיאן הניח את כוס השתייה שלו, והעביר מבט בוחן על גופי בסקסיות, "אני כבר בא, יפיפייה."
לא, אל תלך, גם אם זאת התוכנית!
פאק, חרא. לעזאזל דמיאן, אני צריכה אותך.
הלוואי והיה לי שדר טלפתיה או משהו כזה.
"נחמד הבחור." נייט אמר כשהביט בדמיאן. "איפה הכרתם?"
"זה לא עניינך."
הוא נהם נהימה שקטה, ותפס את זרועותיי, "העובדה שאנחנו שוכבים. הופכת את זה לעסק שלי."
שחררתי את אחיזתו מיידי, "אתה חתיכת אגואיסט!"
אני שונאת שהוא הופך ל-'אריה השולט', שמקבל את מבוקשתו, אבל הפעם אני אדאג שהוא לא יקבל כלום.
הוא גיחך בזלזול, "תאמיני או לא, זה לא השם הכי גרוע שקראו לי."
"אני בטוחה שעוד אלפי נשים קראו ל-"
ידי רותקו לגופו, נייט נישק את פי.
ניסתי להעמיד פניי נאבקת כשהתחלתי לדחוף את גופו בעזרת ידי, אבל ככול שרק נלחמתי ככה הוא רק חיזק את הנשיקה. וזה גרם לתחושת חשמל והרמוניה שהרעידו וטלטלו את גופי.
"את חברה שלו?" הוא מלמל בקול סקסי והתנשם כשהפסיק את הנשיקה.
רציתי לענות לו, רציתי להגיד שלא.
אבל ברגע שעיניי קלטו את מבטו הדואג של לוק מאחוריי נייט. כל הרצון נעלם כמו החשמל וההרמוניה.
הם נעלמו ברגע שחשבתי שוב על לוק, על המבט הדואג, על אבא.
ישרתי את מבטי לעברו, "כמו שאמרתי זה ממש לא עניינך."
הוא שיחרר את אחיזתו באנחה, "אני לא מבין אותך כבר, לעזאזל!"
נעמדתי במקומי בגיחוך, "להבא, אל תזרוק אותי מהמכונית." נעמדתי במקומי וישרתי את מבטי לעברו, "בעצם, לא תהיה פעם הבאה."
סידרתי את מכנסיי, כשנייט עומד כשפניו מופתעות מדבריו.
נצלתי את ההזדמנות, והתקדמתי לעבר היציאה.
הרגשתי תחושת סיפוק, הרגשתי שאני אולי נותנת נחת לאבא שלי. זה שימח אותי.
חיוך רחב התפרס על פניי כשהבטתי בחבריי עומדים בכניסת המועדון.
לוק קרץ לעברי, "אני גאה בך."
הרגשתי את ליבי דוהר באותו הרגע, ואת לחיי מתחילות להאדים מאושר.
דמיאן קירב אותי כלפיו, כשעיניו הירקות בוחנות אותי במתיקות, "אז, אולי עכשיו, אחרי שעזרתי לך.. את רוצה לעזור לי?"
מבטו הפך לתינוקי, ממש כמו ילד קטן שרוצה סוכרייה על מקל.

הנחתי את ידי על כתפו באנחה, "כיצד אוכל לעזור לך, אדון קרוס?"
הוא חייך לעברי, מרוצה מעצמו. "יש לי קרב."
"אלוהים אדרים, תמיד חלמתי לראות קרב." אלנה צווחה בריגוש.
לוק המבוהל הלך צעד אחורנית, "חתיכת קול יש לך." אמר בזמן שליטף את אוזנו בכאב.
אלנה נשכה את שפתיה, "סליחה מותק,"
לוק הביט בה ברוך ונישק את פיה ברכות, "את לא צריכה לבקש סליחה על דבר כזה,"
לפני שאלנה הספיקה לנשק את לוק שוב, מיה הניחה את ידיה על כתפיהם של לוק ואלנה, "אתם כאלה חמודים, פשוט לאכול אותכם."
כשהם התקדמו כמו חבורת שיכורים לעבר המכונית, דמיאן ואני הבטנו המומים מהתנהגות של אלנה ומיה.
"זה רק אני, או שאלנה היא חתיכת היפראקטיבית כמו מיה?" דמיאן שאל כשהוא מכניס את ידיו לתוך כיסיי מכנס הג'ינס שלו, והולך לעבר האופנוע שלו.
טפחתי על גבו, "זה לא רק אתה חבר, זה לא רק אתה."
לאחר שאני ודמיאן פרצנו בצחוק, רפרפתי בעניי לעברו, "תודה על היום."
הוא הרים את גבותיו בגיחוך, "אני לא רוצה להישמע כמו לוק, ולהיות קיטשי מסריח… אבל את לא צריכה להגיד לי תודה, במיוחד לא על זה. את החברה הכי טובה שלי, את עשית הרבה בשבילי."
דמיאן עלה על האופנוע שלו, מושיט את ידו כדי לעזור לי. נאחזתי בה והתיישבתי כשאני כורכת את ידיי סביב בטנו הקשוחה.
"קדימה יאן, אני רוצה לראות אותך מפרק מישהו בקרב היום." אמרתי.
"אוהו, לילי את תראי." אמר כשהוא התניע את האופנוע.
האוויר חבט בפניי, כשהתחלנו לנסוע.
לעזאזל.
לא אהבתי לנסוע על אופנועים. אפילו שנאתי.
חיזקתי את האחיזה שלי בפחד.
למה לא עליתי על המכונית?
עברנו את המכונית של לוק, מיה נפנפה לנו לשלום אלנה חייכה חיוך גדול.
רציתי להחזיר להם חיוך, אבל פחדתי לפתוח את הפה.
אם יכנס לי זבוב או חרק לתוך הפה, אני אלך לרופאת שיניים ולא אצא משם במשך שבוע.

חייכתי לעבר דמיאן מבעד לסורגי הברזל, בעוד הוא מטיח את ידו לפניו של יריבו.
בהלך כל הקרב, היה נראה כי דמיאן בכלל לא מתאמץ.
הוא נתן ליריב שלו לעשות את הצעד הראשון, ובאותו הרגע הוא הפיל אותו כאילו הוא נמלה קטנה.
הזירה הייתה מלאה באנשים.
ככל שעוד מישהו הצטרף, הרגשתי את הזיעה מתפשטת בגופי עקב הצפיפות.
שאגת שמחה נשמע, שהשופט הניף את ידו של דמיאן באוויר כמנצח.
מחיתי כפיים כמו אמא גאה, שמביטה בבן שלה.
"לא הייתי רוצה לפגוש אותו ברחוב," אחד הבחורים ליידי אמר לחבר שלו, כשהחבר שלו מהנהן לעברו ומצדיק אותו.
באותו הרגע רציתי לצעוק אליהם ולהגיד להם כמה שהם טועים, אבל הם לא באמת מכירים אותו. הם כמו כולם.

היא הכירה אותו יותר טוב מכולם, את האמת שהיא הייתה מלאך שכיוון אותו.
אני מודה שפעם ששמעתי את השם 'דמיאן קרוס' חשבתי על השטן, אבל הוא היה שונה ממנו.
הוא פשוט ניסה למצוא את הדרך שלו, והוא מצא.
אבל כמוני הוא איבד אותה, איבד אותה בדרך הקשה.