הגולשת- פרק 10

ניגבתי את הבר, כשמבטי נעול לעבר נייט שלא הפסיק לחייך במהלך שיחת הטלפון, שבה דיבר. אפילו שהוא קרא לי למשרד שלו, איך שהעניינים התחילו להתחמם השיחה הרסה הכל, ואני לא בטוחה אם הוא בכלל שם לב שהסתלקתי מהמשרד.
"לני, מותק.. גם אני התגעגעתי, או אנחנו כאלה חמודים." מלמלתי ברוגז, כשהתכופפתי להרים את המגבת שנשמטה מידי. הרמתי את מבטי לעבר זוג הנעליים השחורות בחיוך עליז, כשמרקו מעביר לי חיוך מתוק.
הוא נשען על הבר בזמן שנערתי את בגדי, ועל פניו נמרח מבט סורק, "הכרת בחור בשם לני?"
הרמתי את גבותיי, מטיחה את המגבת בפניו של הלועגות, "זאת בכלל בחורה."
"מותק, את רוצה לספר לי משהו?"
הבטתי בו בלבול, ושנייה אחר כך עיניי נפערו בהפתעה, "אני לא.." עצרתי את דבריי והבטתי בו מצחקק,"פשוט תשתוק."
הוא הרים את ידיו למעלה, "אני מבטיח לא לספר למיה."
נחרתי בבוז ונכנסתי לחדר העובדים, שאני שומעת את צעדיו של מרקו מאחורי, "מרקו אולי תעזוב אותי?"
"השם שלי זה נייט, לא מרקו."
הסתובבתי בגרגור גרוני כדי להביט בו, שכל המקרה עם המכונית מכה בזיכרוני שוב ושוב. התעלמתי ממנו באנחה, כמו שניסיתי להתעלם מהרעד שעבר בגופי שהרחתי את ריח הבושם הנעים שלו שהתפרס לאורך כל החדר העובדים. לעזאזל. ניסיתי כמה שיותר להימנע מלהביט בו בזמן שנשכבתי על הספה. אבל זה הפך לקשה שהוא הרים את רגליי והתיישב, כשלאחר מכן הוא מחזיר את רגליי מעליי.
"את שקטה." הקול שלו היה רועד, כמעט דואג.
באותו רגע הרגשתי שאני רוצה לצעוק, רציתי לומר לו על לני. אבל אני ונייט לא זוג, אז מה אני יכולה לומר לו בכלל? כל פעם שרציתי לומר משהו, נזכרתי בזה. לא רציתי להרוס את הידידות ההרוסה בינינו יותר, אז העדפתי לשתוק.
כמו תמיד.
הרמתי את רגליי, מושכת אותן מעליו, "אני צריכה ללכת המנהל."
"אני רואה שקרה לך משהו." הוא אמר בקול כבד, ומשך את גופי כלפי גופו, עד כדי כך שפחדתי שהוא ישמע את הלב שלי דופק בחוזקה מתחת לעורי, והוא יבין שהוא אכן צודק.
מיהרתי לדחוף אותו מעליי, "אתה כנראה עיוור."
הוא הניד בראשו, "את יכולה לדבר איתי, קים, אני תמיד פ.." לפני שהוא הספיק לסיים את המשפט צלצול הטלפון שלו נשמע, אני אפילו לא יודעת למה ציפיתי. אבל בהחלט לא חשבתי שהוא יענה וישכח שהוא באמצע 'שיחה' איתי.
"לני!" הוא אמר באושר לטלפון.
הרגשתי את הלב שלי מתכווץ, ונשפתי נשיפת אוויר עמוקה. הלכתי לאחור, שהוא אפילו לא שם לב, ולא יכולתי לעשות שום דבר חוץ מלהניד את ראשי כלא מאמינה ולהסתלק מהמקום כל עוד נפשי בי.
הרגשתי נבגדת, למרות שידעתי לא אמורה להרגיש ככה, אבל הפעם לא יכולתי אפילו לשלוט בזה. את האמת שאפילו לא רציתי. הראש שלי התבלגן בתוך מחשבות אבדניות, כאילו אבדתי את הדרך חזרה הביתה. הרגשתי כל כך הרבה דברים, הרגשתי מושפלת, הרגשתי כועסת, הרגשתי כאב עצום בחזה. את האמת, לא כעסתי על נייט, אלא רק על עצמי. אני לא יכולה להאשים אותו בשטויות שלי, כי אני לא אומרת את כל מה שיש לי להגיד. פעם לשמור בלב, היה נראה לי כמו דבר אמיץ. היום הדבר האמיץ האמיתי הוא לא להסתיר דבר, לקבל את האומץ לומר הכל ללא פחד. כנראה אין לי את זה, אני גם לא רוצה. אני לא רוצה שהוא ידע שזה מפריע לי, כי זה לא צריך להיות.
אני פשוט צריכה אוויר. אני צריכה להירגע.
פחדתי לאכזב אותו, את אבא, כל חיי ניסיתי למצוא את הדרכים הכי טובות לאושר שלו, בזמן שאיבדתי את שלי. היום הרגשתי שאני הורסת את האושר שלו. הפכתי לבחורה שעוברת מבן לבן. המחשבה על המבט המאוכזב של אבא שלי הרעידה אותי וגרמה לי לפחד עד כדי שלא יכולתי שלא לשלוח הודעה לקול.
'אני בים.'
'אני בדרך.'
ידעתי שהוא יבין את זה, אני חושבת שאחרי שאבא נפטר זה הפך למין המקום שלנו, המקלט שהיינו זקוקים לו בזמן מלחמה, או הבית שהיינו זקוקים לו בשביל הנחמה. הים הפך לעולם שלנו, לאבד אותו היה חלק משמעותי בחיי. הים היה מעניק לי כוחות חדשים. הוא נתן לי את האפשרות להיפתח לעולם גם שלא ידעתי שאני יכולה, או רוצה. הוא נתן לי לשחרר הכל, לומר הכל מבלי לדבר בכלל.
התיישבתי על החולות, מעבירה את ידי בניהם. לרגע נזכרתי איך בניתי ארמון חול קטן עם קיילי, אבל מיהרתי למחוק את הזיכרון שחשבתי על הסיכון של לחשוב עליו בכלל. חיבקתי את גופי בעזרת ידי, מקשיבה לגלים השקטים שהעבירו בי את הצמרמורת המוכרת שפעם גרמה לאדרנלין לחיות בי.
הים הסיבה הפך לסיבה לכל דבר שקרה לנו, קיבלנו הזדמנות שנייה לראות את אבא בכל פעם שכבשנו עוד גל.
"קים?" שמעתי את הקול המוכר של לוק מאחורי, חיבקתי את גופי בעזרת זרועותיי כשהוא התיישב לידי ומשך אותי לצידו. ראשי הונח על החזה שלו, ומצמצתי בעיניי כדי להעלים כל זכר לדמעות, כשהוא העביר את ידו בין שערי, "מה קרה?"
נאנחתי בשקט, "אז ככה הכול התחיל.."
החזקתי בידו בזמן שהוא העביר את בהונותיו בין לחיי, "יש לי רעיון."
"אני רק רוצה שהוא ידע שהוא לא זכר האלפא." השענתי את ראשי אל תוך כתפיו של נייט, בשעה שהוא העביר את ידו בשערי. "אני לא רוצה שרק הוא יבין את זה, אני צריכה שגם אני.."
"אני רואה בייב, אני יודע." הוא לחש לאוזני.
הרמתי את עיניי לעבר המבט המוכר שנצץ בעיניו האפורות שלרגע נדמו לבנות לצד האור של הירח. הוא היה כל כך דומה לאבא שלא יכולתי להתאפק, ומיהרתי לקבור את ראשי בחזרה אל תוך צווארו, בתקווה שהכאב בבטני יעלם.

הפניתי את מבטי לכיוונו של לוק, שהעביר לי חיוך מנחם. הוצאתי את המפתח מהמכונית בזמן שאלנה יצאה החוצה. לא התכוונתי לפגוע בנייט, ידעתי שכל מה שקורה פה, שיעשה דבר אחד, הוא יעורר את שנינו. הוא יגרום לי ולא, להבין שאני לא בובה על חוט. הוא לא היחיד שצריך להבין את זה, גם אני צריכה. העובדה שלוק קרא לו, רק חיזקה את הביטחון שלי לעמוד מול נייט. לוק ידע שזה יגרום לי להרגיש יותר חזקה, הוא פשוט נתן את ההרגשה שזה הכל אפשרי, לה במיוחד.
הוא זרק את הסגריה שלו על הרצפה, "היי!" קראתי לעברו, כשהוא הרים את מבטו לעברי.
הוא לא ענה לי בחזרה, הוא פשוט משך אותי עליו ועטף אותי תחת זרועותיו כמו שפעם שהוא היה עושה לה.
המראה הפראי שלו, התחזק יותר ויותר, לצד תווי פניו הקשוחים, על גבי לחייו הונחו זיפים קצרים, שהבליטו את שפתיו העבות. עיניו זהרו בצבעם החום מתוק הזוהר מתחת לריסיו הארוכים. ריח גופו התערבב עם זיעה ובושם, אבל זה היה סקסי.
יד הונחה על כתפי, וכיווצתי את אפי לעבר לוק, שחיבק אותו חיבוק גברי, "שלום בחור."
"שלום גם לך, גבר." הוא הפנה את מבטו לעבר אלנה, והוא גרגר בגרונו ששם לב שהיא דומה לה בתווי פנייה, "ומיה הבחורה?" הקול שלי נשמע טיפה צרוד. כמובן, אלנה לא שמה לב והיא מהירה לחבק אותו ואחר כך להציג את עצמה בתור הארוסה של לוק. הוא הביט בי מבעד לכתפייה בהרמת גבה, להתנהגות המשונה שלה, ואני משכתי בכתפיו.
הוא מחא בידיו, "טוב, אני חושב שקים צריכה להוכיח משהו." הוא אמר והתקרב לכיווני שהוא מניח את ידו על כתפיי ואני צחקתי צחוק מזויף.
"מצחיק."
הוא נישק את קצה ראשי, "שמעתי שיש חבר חדש, שעושה לך טיפה בעיות."
"היום העניין הזה סגור." אמרתי והרמתי את ידיי למעלה בניצחון.
מבטו התקשח, "אני יכול לט.."
"אתה לא צריך לטפל בו." השלמתי אותו בחיוך והנחתי את ידי על פניו, "הפעם אני יכולה להוכיח לו שאני יכולה לבד."
לא תמיד הבנתי איך היא הרגישה, שהיא הייתה איתו. כמו שלא תמיד הבנתי מה היא מצאה בו, אני תמיד אצטער על זה. הוא היה החצי השני שלה, כולם ראו את זה חוץ ממני, זה שבר אותי. שבר אותי לדעת שאני רציתי להרחיק בניהם, היא הייתה התקווה האחרונה שלו. הוא היה שלה, והרסתי את זה.
אני מקווה שיבוא יום ואני אוכל לראות אותו ממשיך הלאה כי זה מגיע לו, לי זה לא מגיע ולכן אני לא אתן לזה לקרות. אבל יותר חשוב, אני לא אתן לנייט לחשוב שהוא האלפא, אני לא אתן לא לחשוב שהוא יכול לשבור אותי, יותר נכון אני לא אתן לעצמי לחשוב את זה. כי אחרי הכל אני מאמינה בזה לא הוא, אני צריכה להוכיח את זה לעצמי.