הגולשת- פרק ראשון -אשמח לביקורת-

"שיט! שעון מעורר מטומטם,"
הרמתי את השמיכה מעליי והבטתי לצד באנחה, והתחלתי לנער את גופו. "קום! הגיע הזמן ללכת."
הוא מצמץ בעיניו בעייפות, כשהוא מתיישב על המיטה במשך כמה דקות באנחה. בזמן שאני החלפתי בגדים לחולצה אפורה וקלילה עם מכנסיי ג'ינסים קצרים בהירים.
הרגשתי מכה קטנה בגב שלי , "בוקר טוב."
"אנחנו מאחרות, וזה בגללך!" מיה היא האחראית מבינינו, אנחנו עובדות ביחד, בדרך כלל בבקרים היא מעירה אותי, למרות שיש לי שעון מעורר.
"הצעקות שלך לא נתנו לי לישון," מיה אמרה, הרגשתי את הצבע האודם עולה בלחיי "מה את רוצה? ותשני את המבט,הוא לא מחמיא לך בכלל."
גירדתי בראשי, "סליחה?"
היא הביאה לי מכה קטנה בראש, "סלחתי,"
"כול כך מתחשב ממך לסלוח לי."
היא הידקה את הז'קט שלה,"אני קמתי נחמדה היום."

מיה הייתה האדם הכי כנה שאני מכירה, אהבתי בה את זה. היא לא שמרה דברים בבטן, היא הייתה מדברת. לפעמיים היא הייתה מרגיזה אותי, כשהיא מנסה לפתח איתי שיחות ולדבר איתי על כל העבר שלי. היא אמרה שאני צריכה לדבר עם מישהו, ובכל פעם הייתי מתעלמת ממנה. אולי אני צריכה ואולי לא, זה צריך לבוא ממני, ולא בגלל שאנשים אמרו לי. הרמתי את הטלפון שלי מהמיטה, והערתי את דום שישן עמוק.

"קים!"
הצווחה של מיה חדרה לחדר שלי, ואני די בטוחה שאם הדלת הייתה בטוחה המראה שלי הייתה נשברת. "אני באה."
הרוח נעימה והקרירה נשבה לעבר פנינו בזמן שהתקדמנו לעבר המכונית שלנו. לא שמתי לב שמיה נפלה על הרצפה. היא הרימה את ראשה ששערה הבלונדיני מכסה את כל פנייה, שנראו רגוזות למדיי. חיוך נמתח על פניי כשהבטתי בה מתקדמת וטורקת את הדלת בחוזקה.
היא הפנתה את עינייה הירוקות לעברי, "אם את צוחקת, כאן ימייך תמו,"
לא התכוונתי לצחוק בכלל, את האמת שלא חשבתי על זה אבל באותו הרגע שאגת צחוק נפלה מפי ולא יכולתי לשלוט בזה גם אם הייתי רוצה. מיה נחרה בבוז ושילבה את ידיה ברוגז כשהיא נאנחת על הכיסא. בזמן שאני צחקתי יותר. לפעמיים שאני צוחקת, אני ממשיכה לצחוק מדברים חסרי משמעות, או שמתחילים לעלות לי זיכורנות.
"טוב, סיימתי לצחוק." אמרתי וטפחתי על הירך שלה, בזמן שהתנעתי את המכונית. מיה התעלמה ממני, מסובבת את ראשה לעבר חלון הזכוכית ומניחה אותה.
כשהרמזור האדום התחלף חיברתי את הטלפון, למערכת המוסיקה של הרכב, מחכה שהשיר שאחד השירים יפעל. מוסיקה נעימה התנגנה באוזניי. הזזתי את ראשי מצד לצד, כשאני מניחה לראשי להשחף לצד צלצליי המוסיקה לעבר הזיכרונות הישנים שהעדפתי לשכוח.

השענתי את ראשי לעבר לוק והרגשתי שהחזה שלו מתחיל להקשיח, בזמן שהפניתי את מבטי לעבר אבא שחבש לקיילי את הרגל, כשהוא מקשיב להוראות של הרופא. קיילי מחטה את דמועתייה ברגע שהוא הניח את הרגל על הרצפה. ברגע שהיא סובבה את המבט שלה לכיוון שלי ושל לוק, עיניה נפערו בצבעם האפור, ופנים מופתעות התחילו להופיע מכל הכיוונים. קיילי רצה במיהרות, שהיא דואגת לא להשתמש ברגל הפצועה שלה, שאומרה לכאוב. היא נעמדה ביני ובין לוק כשהיא מנסה להתיישב בינינו.
"חשבתי שהרגל כואבת לך מהנפילה?"
זזתי הצידה במקומי ופיניתי לה את המקום, היא התיישבה ונאנחה כשהיא מניחה את רגליי הארוכות מדי מעלי, ואת ראשה על לוק.
לוק חייך לעברי, "עכשיו הכול מובן."
קיילי תמיד רצתה שאני ולוק לא נשאיר אותה מאחור, ואף פעם לא נתנו לה את ההרגשה של 'להיות בצד' , היא הייתה קטנה ממני רק בשנה וחצי, ולמרות הכל היא נראתה כל כך זעירה וחשופה לכל פגיעה. מהרגע שהיא נולדה הבטחתי לה שאני אשמור אליה עד הנשימה האחרונה שלי. רציתי שהיא תדע שאני תמיד פה.

עיניי נפתחו, כשעצרתי את הרכב בהתנשפות. ניסתי להרגיע את ליבי שדהר במהירות עקב הזיכרון הישן והלא נשכח. הרגשתי שהייתי שם שוב. הזמן חזר אחורה בזמן, יכולתי להריח את הריח שלה עוד על גבי רגליי.
ידה של מיה הונחה על כתפיי, "קים, כמעט עשית תאונה." היא לא אמרה את זה בטון מרוגז כמו שרוב האנשים היו עושים, היא אמרה זאת בעדינות. אהבתי את התכונה זאת שלה, היכולת שלה לחכות ולתת זמן לאנשים. סובלנות. משכתי בכתפיי, כלא מתעניינת, מתעלמת מהזיכרון שחלחל אל תוך גופי, ושיתק אותו.
"את יכולה לשתף אותי, את יודעת את זה נכון?"
"אני יודעת, אני לא רוצה פשוט."היא המשיכה לקטר ולדבר איתי על כמה שחשוב לשחרר, בזמן שאני רוקנתי את ראשי ממחשבות, מתעלמת מהסביבה.

הוצאתי את המפתח מהמכונית שלנו ויצאתי החוצה, בזמן שמיה אחרי. הרגשתי את ידה נוגעת בכתפיי שהיא נעמדת על קצות אצבעותייה כדי להתקרב לעבר אוזני. "אם לא תשחררי, בסוף יקרה לך מה שתמיד קורה.."
מיה התקדמה לעבר מועדון הבר שעבדנו בו, גופי קפא מבפנים והרגשתי את זרימת הדם שלי נעצרת, לא רציתי שהיא תשים לב לזה, אז פשוט המשכתי ללכת. מראה שאני לא מפחדת אם זה יקרה. אין לי ממה, זה לא קרה כבר כמה שנים, זה לא יקרה עכשיו.
נכנסתי לתוך המועדון, כשכל העיניים מופנות לעברי, הסתכלתי לעבר השעון ונאנחתי כשאני מרימה ידיים למעלה."אני לא מאחרת, הגעתי בדיוק בזמן."
שאנון סידרה את שמלתה בנסיון להוריד אותה טיפה למטה, והתקדמה לעברי. "מותק, יש ישיבת צוות." ידייה הונחו על צווארי כשהיא מתקדמת איתי לעבר הספות המרופדות לעבר המועדון, בזמן שאני גירדתי בראשי. "לא ידעתי את זה," אמרתי לה כשהתיישבתי ליד מרקו, שאנון לא ענתה ופשוט הלכה בזמן שכיווצתי את אפי ברוגז. מרקו נתן לי מכה קטנה, "היא שלחה הודעה."
משכתי בכתפיי, "לא בדקתי את הטלפון."
מרקו אחד החברים הטובים שלי, הוא שונה לגמריי ממיה. הוא הבין שלפעמיים אני צריכה את השקט שלי.
שאנון נעמדה מולנו בחיוך קטן, שנראה יותר עצוב מאשר שמח. "אז קודם כל, אני אוהבת אותכם."
הרמתי את ידי, ושאנון נאנחה. "כן ,קים?"
חייכתי חיוך מנומס, "אותי את הכי אוהבת."
היא קרצה עברי, "אולי."
העובדים לא התעצבנו, רובם כבר היו רגילים לאמירות השטותיות שלי, אבל גם כולם ידעו ששאנון אוהבת אותי מאוד. לעומת אחרים, אני לא קראת לה גברת.בלאקס , אני היחידה שקוראת בשמה בפרטי. כמובן יש לזה סיבה, היא למדה עם אבא שלי ביסודי.
לאחר שהיא העבירה כול מני נושאים מצחיקים וזיכרונות ישנים, מבטה השתנה לעצוב. "אני רוצה להציג בפניכן את מר.לורן, שהוא אחד ממנהלי תעשיות T-REX."
כמוני, אף אחד לא שם לב לבחור בחליפה שגבו הופנה לעברנו, בזמן שהוא מדבר בטלפון. להבדיל מאחרים שבחנו כל חלק שבו, אני יישרתי את מבטי לעבר שאנון.
"למה הוא והתעשיית הדינוזאוריים שהוא מנהל, צריכה לעניין אותי?"
שאנון עשתה צעד כשהיא מתכוונת לענות, אבל נקטעה על ידי גיחוך גס מצדידיו של הבחור בחליפה. "הוא אומנם דינוזאור אבל הוא ממשפחת טירנוזאוריים."
נחרתי בבוז, "שאלתי שאלה, וזאת לצערי לא התשובה."
הוא עדיין היה עם גב מופנה, לא טורח להסתובב, בזמן ששאנון הניחה יד על כתפו, "היא ככה בבוקר, היא עובדת מצויינת בדרך כלל, מר.לורן."
הפניתי את מבטי ברוגז כששאנון נעצה בי את עינייה הגדולות בכעס, הנחתי את ראשי במשיכת כתפיים ועצמתי את עיניי כשאני משעינה את ראשי לעבר מרקו.
"היא שאלה שאלה, תעני לה." הקול שלו היה מעט צרוד לצד הדהוד גברי שאני בטוחה שחלחל לתוך כל גופם של הבנות, ולמרות הכל אני השארתי את ראשי על גבי מרקו ולא פקחתי את עיניי.
"אנ.. אני." שמעתי את הקול של שאנון בגמגום, "מר. לורן הוא המנהל החדש."
עיניי נפערו בהתפעה כשנעמדתי במקומי, "מה?"
"הוא עומד לנהל אותי," הצבעתי לעבר הכיוון ש-'מר. לורן' עמד בו, כשאני ממשיכה לייצד את מבטי. שאנון ניסתה לחייך בזמן שאני התנשפתי בעצבנות.
"קים," שאנון התקדמה לעברי, "תתני לו להציג את עצמו, אני ביקשתי ממנו באופן אישי לדאוג לך." היא לחשה לאוזני בזמן שהיא ליטפה את זרועתיי.
התיישבתי במקומי, מגלגלת עיניים. "אני כבר שונאת אותו."
"אני לא." שרלוט, המארחת אמרה כשמבטה מרוכז באופן יציב קדימה.
התעלמתי מדבריה כשהנפיתי את גבי בזלזול, "הוא נראה טוב רק מאחורה." שנייה אחרי שאמרתי את זה, הוא הפנה מבט לעבר כל העובדים עד שעיניו ננעלו על שלי .
שרלוט התיישבה לצידי בחיוך מרוצה, "את עדיין חושבת ככה?"
משכתי בכתפיי, כשאני בוחנת כל חלק וחלק מגופו, כשהוא עושה בדיוק אותו הדבר. שערו היה בצבע שחור כהה והוא הושען לאחור בסידור אלגנטי, שלפי דעתי נראה די פראי. פניו היו חזקות וגבריות, לסת משורטטת, ועצמות לחיים רחבות שרק הוסיפו למראה הגברי שלו. האף שלו התאים לפני הגבריות, הוא לא היה גדול ולא היה קטן. זיפים קטנים וקצרים כיסו את פניו ורק הוסיפו לחבילה הפראית והנוטפת מסקס אפיל. מבלי לראות את גופו החטוב, הוא היה בעל כתפיים רחבות. מה שכן ראיתי, זה את החזה החשוף מעט בגלל שכפתורי החולצה היו פתוחים. הוא עושה הרבה כושר. הוא נראה חזק כמו בטון. למרות שהוא לבש חליפה מסוגננת, היופי שלו היה נראי פראי. פראי ומושך. עיניו היו צבועות בצבע כחול כהה שלאט לאט הפך לבהיר יותר, הרגשתי שאני צוללת לתוך עיניו. למזלי מרקו יישר את גבו, וגרם לי להתעורר, אבל לא גרם לאדון דינואזור שלנו להפנות את עיניו משלי.
לכך לו כמה רגעים נוספים, עד שחיוך קטן ומרוצה נמתח על פניו, כשהוא המשיך לסרוק את הסביב. הוא הוריד את הז'קט המחוייט בצבע השחור שלו, כשהוא חושף ידיים עבות וחזקות, וזורק אותו לעבר הבר. "אני נייט לורן, אבא שלי בנה את החברה תעשיות T-REX או תעשיות דינואזורים.."
המבט של כל העובדים הופנה אליי, "מה?" משכתי בכתפיי כלא מבינה, למרות שבתוך תוכי רציתי לצחוק.
"כל מקרה, אנחנו רואים במקום הזה פוטנציאל, ולכן אנחנו לוקחים אותו על חובתינו. שאלות?"
שרלוט הרימה את ידה למעלה בחיוך, "נייט זה השם המלא, או ש.."
"זה השם המלא." הוא קטע אותה לפני שהספיקה להמשיך והיא נאנחה על הכיסא בנחירה מועצבנת.
הפניתי את מבטי לעברו, "אתה יכול להיות נחמד לפעמיים, זה לא מזיק."
"אני יודע, אני לא רוצה פשוט."
פערתי את עיניי ונעמדתי במקומי, בזמן העובדים התחילו לתמקד בעמדות שלהם בבר, יד הונחה על כתפיי וריח הבושם המוכר של מיה התפרס באוויר. "יש לי דז'ה וו."