הבת של ראש הישיבה
יש מושג ידוע שנקרא תסמונת הרבנים, לא יודע אם אתם מכירים את המושג או לא.
מדובר על מין חוק מרפי, שלכל רב, יש את הבן או הבת שחזרו בשאלה או "יצאו לתרבות רעה" אם נדבר בשפת המושג.
הסיפור אותו אני הולך לספר מדבר על הבת של ראש הישיבה.
תדמיינו לכם שאתם יושבים בשבת בבוקר (סביבות השעה 11), בחדר אוכל גדול של ישיבה דתית, התלמידים יושבים בשולחנות לחוד ומשפחות הרמ"ים (רב מחנך) יושבים בשולחנות לחוד.
התפילה נגמרה, כל התלמידים כבר יצאו מבית הכנסת, והתיישבו במקומותיהם בחדר האוכל ,מחכים שראש הישיבה יעשה קידוש.
נכנסת המשפחה של ראש הישיבה, קודם ראש הישיבה לאחר מכן הרבנית, ואחריהם צועדים בביישנות מה, שאר הילדים.
מבין כל המשפחה, ניתן היה להבחין בבחורה אחת, שכל האוויר בחדר נשאב לכיוונה.
שיערה בלונדיני ארוך, גולש עד אחרי מותניה, פניה יפהפיות, גובהה סטנדרטי, חזה גדול מהרגיל וישבנה עגלגל ויפה.
על אף שעדיין גרה עם משפחתה הדתית, הייתה לבושה חצאית קצרה, טיפה מעל הברך, מספיק קצרה שהוריה השמרנים לא יהיו מרוצים, אם זו הייתה כוונתה אם לא, גם בחולצתה לא היה די בכדי לספקם ,שכן שרווליה הקצרים "לא עלינו" לא כיסו את מרפקיה הלבנים החלקים של ידיה העדינות.
מבטה חצוף, שפתיה אדומות וחזקות כמו של האיטלקיות ועיניה כחולות וגדולות.
כמו כל התלמידים, מצאתי את עצמי בוהה בה כמו עגל, רק שבשונה משאר התלמידים מבטינו נפגשו. מיהרתי להסב את מבטי.
לאחר בערך חמש שניות סובבתי שוב את ראשי, אך היא, החצופה, לא הסבה את מבטה ושוב הישירה לי מבט מחייך ומזמין.
חייכתי חזרה, הרגשתי מטופש, אני הייתי אמור להיות החצוף שמעיז להישיר מבט, והיא הייתה אמורה להיות הבחורה המבוישת כמעה ולא מישירה מבט בכזו תעוזה.
המשכתי לאכול כמו כולם ומידי פעם החזרתי מבט אחורה כדי לראות אותה.
לפני שהגישו את המנה העיקרית הסתובבתי שוב. היא לא הייתה שם.
סרקתי את חדר האוכל בעיני, מחפש אותה, וכשנוכחתי שהיא לא שם קמתי ממקומי.
"לאן אתה הולך? "שאל אותי נתנאל, לא חבר שלי , סתם במקרה ישב לידי, " לשום מקום" עניתי בקצרה והלכתי.
יצאתי החוצה לא ראיתי אף אחד בחוץ, אך משהו תפס את מבטי, על אחד העצים שמחוץ לחדר האוכל ראיתי בד.
התקרבתי והורדתי את הבד מהעץ, זה היה טייץ ורוד, " פסססססט" הסתובבתי, הבת של ראש הישיבה היתה בין העצים בחורשה שליד הישיבה.
"בוא לפה, כבר חששתי שלא תבוא" היא אמרה לי עם חיוך קטן, באתי בלי לחשוב פעמיים.
היא הושיטה לי יד, "זה אסור" חשבתי לעצמי, אך נתתי לה יד והנחתי לה לגרור אותי לתוך החורשה.
הדבר היחיד שהייתי מודע לו בעולם היה החיבור האסור של הידיים שלנו.
לאחר שלוש דקות של הליכה שאלתי "לאן אנחנו הולכים?" ,היא לא ענתה מיד, ידעתי שהיא לא רוצה להלחיץ אותי.
"יש לי ולחברה שלי "זולא" שבנינו פה, היא פרטית ונחמדה, אנחנו מעשנות פה כדי שלא יראו אותנו, אתה מעשן?",
חשבתי פעמיים לפני שעניתי ."כן" שיקרתי, רציתי להיות מגניב כמוה, האמת היא שעישנתי רק בפורים אבל שאר הזמן פחדתי שיתפסו אותי.
"למה לקחת אותי לפה?" שאלתי, היא צחקה "ראיתי שאתה מעוניין לדבר איתי" היא קרצה "הנה הגענו".
הגענו למן בקתת עץ מכוסה בלונגים וכל מיני בדים מגניבים.
היא נכנסה פנימה ואני אחריה.
פנים הבקתה היה מגניב לגמרי. הייתה שם ספה יפה מצופה בבד אדום, ארונית עם עיצוב מעוטר בסגנון ישן ועוד כל מיני חפצים שימושיים כמו מנגל ואמגזית בשביל קפה.
"וואו ממש יפה אתן בניתן את זה?" שאלתי בפליאה, "כן, אח של חברה שלי עזר לנו קצת, אבל פחות או יותר אנחנו בנינו הכל".
"אז ספר לי בחור חמוד שנעץ בי מבטים כל הסעודה, איך קוראים לך?".
תגובות (5)
לא אאריך בביקורת כי אז אני חושש שאתחיל להישמע תובעני מדי. רק אומר בקצרה, כתיבתך טכנית מדי לטעמי ולא מעוררת בקורא המון עניין או רגש.
אם מסתכלים על העלילה עצמה, היא בנויה היטב. המתח קיים ונובע מהסיטואציה, ממש כמו שצריך, עכשיו הטריק הוא לגרום לקורא להזדהות וממש להישאב לזה.
אתן לך שתי דוגמאות למה שאני מדבר עליו, רק מהתחלת הסיפור:
"תדמיינו לכם שאתם יושבים בשבת, בחדר האוכל…" של הבית? של תחנת החלל? של הישיבה? – של איפה?! – זה יתברר בהמשך אבל כעת זה לא מובן, וזה מבלבל (כמובן שחרדי יזדהה מיד עם הסיטואציה ויבין בדיוק על מה אתה מדבר, אך רובנו כאן איננו חרדים וזקוקים להבהרה נוספת).
כדי להעביר לקורא תמונה שלמה, עליך לתאר את המצב בצורה פשוטה ומובנת. את הפרטים ההכרחיים להבנת העלילה בהמשך עליך להסביר, במיוחד כאשר אתה דורש שנדמיין סיטואציה.
"מכיון שהיא עדיין גרה עם משפחתה הדתית…" – המילה מכיוון מתאימה יותר לתיאור תוצאה ישירה. אך במקרה זה אתה מתאר מצב מורכב בו נתונה נפשה של הדמות וממנו נובעת התנהגות מוזרה. לדעתי עדיף במקרה זה לתאר את רגשות הדמות ואת הדברים שהובילו למצב בצורה עקיפה יותר, כמו: "על אף שעדיין גרה עם משפחתה הדתית השמרנית, הייתה לבושה חצאית קצרה וחולצה ששרווליה – 'לא עלינו' – היו מעל המרפק. ואולי היה זה דווקא בכוונה להרגיז את הוריה – להתמרד בהם."
זה גורם לקורא לחשוב על הסיפור ולהתעניין יותר בנפש הפנימית של הדמות במקום להבין אותה בצורה ישירה וטכנית של סיבה ותוצאה.
הקדש תשומת לב רבה יותר לגירוי דימיון ורגשות הקורא ויהיה קל יותר להישאב לתוך הסיפור.
מקווה שהייתי לעזר. בכול מקרה, אם אתה מרגיש שאני חופר לך ודורש יותר מדי, אתה מוזמן להשתיק אותי בכול עת.
תודה רבה.
הרגשתי שזה אולי לא מספיק מובן אנסה לשפץ אותו כמיטב יכולתי.
אני מודה לך מאד על הביקורת היא בונה ושימושית.
שיפצתי בינתיים חלק מהסיפור, לצערי ברגע זה אין לי זמן אך לקראת הערב אעשה עוד מספר תיקונים.
דווקא חבל שלא היה במשך
אני לא יודעת אם הביקורת שלי היא מכיון שאני מכירה את העולם הזה (מקרוב..) אך הכתיבה הרגישה לי מעט משעממת וטכנית..
אבל בכללי אהבתי את הרעיון ומחכה לעוד פרקים.