הבת של ראש הישיבה פרק 2

מצאתי את עצמי יושב ליד בתו של ראש הישיבה, בזולא חבויה, בחורשה הצמודה לחדר האוכל של הישיבה, בשבת בבוקר , כשכל חברי יושבים ואוכלים סעודת שבת.
אה, כן, היא גם שאלה אותי מי אני, וכינתה אותי "בחור חמוד שנעץ בי מבטים כל הסעודה".
לא היה לי מושג מה לעשות, להגיד לה את שמי האמיתי או שאולי יגלו אותי, ואז יעיפו אותי מהישיבה, אז עדיף שאני אמציא שם.
"נו איך קוראים לך?" שאלה.
"ארי" עניתי את שמי האמיתי, לא יודע למה, כנראה מרוב לחץ.
"ואיך קוראים לך?" שאלתי מנסה לזרום בשיחה.
"מרים" היא ענתה, "למרות שאני מעדיפה שיקראו לי מור".
"אה אוקי" אמרתי "אז מור, מה אנחנו בדיוק עושים פה?"
"סתם יושבים" היא אמרה "הרי אתה רצית לבוא לא? באתה לחפש אותי נכון?"
שמתי לב לנימה של תקווה בקולה, כאילו היא ממש רצתה שאמצא אותה.
"כן" אמרתי "כי הסתכלת עלי".
"אתה מתכוון שהסתכלנו אחד על השניה" היא אמרה, חיוך על שפתיה.
"למה יצאת לחפש אותי אה?
לא ידעתי מה לענות, ונזכרתי במאמר חז"ל מפורסם ששמעתי הרבה פעמים, בעיקר בשיעורי גמרא, "חכם שאינו יודע, אומר איני יודע".
"לא יודע" עניתי.
היא צחקה, "אבל אני יודעת למה".
החזרתי לה מבט שואל ובלעתי רוק כדי לא לדבר, פחדתי ממה שהיא תגיד.
"כי התאהבת בי".
החזרתי לה עוד מבט שואל, והיא המשיכה "ואני התאהבתי בך".
הייתי אדום כמו עגבנייה לא ידעתי מה לומר לה.
"למה את מתכוונת?" שאלתי.
"נו אתה לא יודע מה זה להתאהב?" היא שאלה.
"אני יודע" עניתי, הפה שלי יבש, "תקשיבי אני חושב שאני צריך ללכת".
ממש פחדתי ממה שיכול לקרות והיה לה מבט מוזר בעיניים.
"תקשיב אני לא רוצה להלחיץ אותך, אבל אם אתה רוצה לחשוב על זה קצת ואז לדבר איתי, אז אני מוכנה, ממילא אני נשארת פה, אני תמיד ישנה פה בשבתות אחרי צהרים"
"טוב" עניתי "אז עכשיו אני אלך, אני אבוא יותר מאוחר".
הייתי לחוץ בטירוף, רצתי החוצה מהחורשה, והתפרצתי החוצה מבין העצים, בטיפשותי הרבה לא שמתי לב ונתקעתי בישעיהו.
ישעיהו היה הבחור הכי חופר בישיבה, והוא גם היה "שטינקר", מלשן, או איך שלא תקראו לזה.
"אאאאההוווו!! מה אתה משיגנר? (משוגע), מה אתה נתקע בי? ומה עשית בחורשה?"
לרגע אחד הייתי בטוח שזהו, נתפסתי על חם, אך עלה לי רעיון.
עשיתי את עצמי מבוהל ואמרתי "ראיתי שם משהו זז, אז נכנסתי פנימה, ופתאום רדף אחרי כלב".
זה הרחיק אותו.
"כלב? אמאלה! הוא עדיין שם?"
"לא יודע, ברחתי ואז נתקעתי בך".
הכלב הלחיץ אותו, אז הוא ירד מהנושא.
"טוב מברכים עכשיו ברכת המזון אז תכנס פנימה".
לא היה לי מצב רוח, אז יצאתי מהדלת השנייה של חדר האוכל וירדתי לפנימיה.
נכנסתי לחדרי, החדר לא גדול, מלבני, ארבעה מיטות, ארבעה ארונות, חלון אחד שפונה לרחוב הסמוך, לא משהו מיוחד.
ישבתי על המיטה שלי כמה דקות, והחלטתי שאני רוצה לחזור לראות אותה.
יצאתי מהחדר ועליתי חזרה לכיוון חדר האוכל, השתדלתי שלא יראו אותי וכשאף אחד לא היה בסביבה, חמקתי שוב לבין העצים.
צעדתי כחמש דקות, מנסה להיזכר היכן בדיוק הייתה הזולא, אך לא הצלחתי למצוא אותה.
אני לא מתייאש מהר והמשכתי לסרוק את החורשה באזור בו חשבתי תהיה הזולא, אך חיפושי היו לשווא, לא הצלחתי למצוא אותה.
בדיוק כשהתייאשתי ורציתי לחזור לפנימיה, שמעתי צעדים.
הסתתרתי מאחורי עץ וחיכיתי לראות מי הולך שם.
הלב שלי הלם בפראות,הצצתי מאחורי העץ ולא האמנתי למה שראיתי.
מרים, או שמא אני אמור לקרוא לה מור, ישבה בין שני שיחים, שמלתה מופשלת כלפי מעלה כך שישבנה הלבן, העגול, חשוף למולי ,השתינה.
זו הפעם הראשונה שראיתי ישבן של בחורה.
הבטתי בה עד שסיימה ועקבתי אחריה כשהלכה כנראה לזולא.
השתדלתי מאד להיות בשקט ושמרתי על מרחק גדול בננו.
לאחר שנכנסה לזולא, חיכיתי כחמש דקות בחוץ, ודפקתי בדלת.
"מי זה?" מור שאלה.
"ארי" עניתי בשקט.
היא פתחה את הדלת, "בוא כנס, אני ממש שמחה שחזרת" היא חייכה אלי, חייכתי חזרה,
חיוך מתוק יש לה.
נכנסתי לזולא וסגרתי את הדלת.