הברווזון המכוער לא-פרק 1😇

כשפביאנה הייתה בת שמונה בערך, היא הציעה לאלדו, מי שהיה מנהיג הבריונים של בית הספר, היא רצתה בסך הכול להציע לו חברות כי הוא ממש מצא חן בעיניה.
אבל הוא דחה אותה בפני כל חבריו וכינה אותה " מכוערת" , היא לא הייתה יכולה לסבול את סירובו להצעת החברות שלה. מאז היא הסתגרה בתוך ביתה והחליטה לא לחזור ללמוד בבית הספר יותר.
היא נהגה להסתיר עצמה בתוך הקופסה משום שהיא חשבה שפניה מכוערות, היה לה ערך עצמי נמוך.
מאז היא למדה רק דרך הבית ובמשך חמש שנים היא הסתגרה בתוך חדרה ולא יצאה מתוכו עד שמישהו יבין לליבה.
עד שמישהו יראה שמשהו לא בסדר איתה.
אביה הרגיש שזה לא בסדר שהיא לא מסכימה לצאת מהחדר ולהבין שמצבה לא עומד להשתפר בקרוב.
הוא לא ידע בכלל איך הוא צריך לגשת אליה ולומר לה שהיא מוכרחה, ממש חייבת לחזור ללימודים בהקדם האפשרי.
במציאות היא תהיה חייבת להתמודד בכל זאת כי המצב החברתי שלה הולך ונהיה גרוע יותר.
מפני שהיא לא תוכל כל פעם לברוח כשקשה לה.
" אבא , אני לא רוצה לחזור ללמוד בבית הספר. מצידי שאמשיך להישאר פה כל היום ." אמרה פביאנה בהחלטיות.
" לא, את חייבת לחזור לשם , בכל אופן את צריכה להתמודד, לא לברוח, כן לדעת איך לחיות עם האויבים שלך. אל תגידי לא, תלכי לבית הספר בכל זאת." ניסה ארמנדו לעודד את פביאנה.
" אני לא רוצה לחזור , כאן טוב לי להיות בבית מתחת לקופסה יותר בטוח להיות פה מאשר לבית הספר המדכא הזה. בבקשה אבא תנסה להבין אותי." התעקשה.
" את הולכת לבית הספר מחר, את חייבת להתמודד. אל תפחדי , חמודה שלי. אני אהיה איתך. לא יקרה שום דבר אם תצאי קצת." אמר ארמנדו לביתו לפביאנה, היא שמעה את קולו של אחיה אנריקה.
" מה קורה אחות?" הוא אמר בחיוך רחב קורץ לעברה בשובבות.
" אבא מכריח אותי לחזור לבית הספר! מה השוני בללמוד בבית?" אמרה פביאנה באנחה והביטה סביבה שדמעות מרטיבות את לחיה.
" אני חושב שאבא צודק," אמר פתאום והתבונן בה במבט בוחן, " את צריכה לצאת החוצה לראות אנשים. קצת לשנות אווירה . זה לטובתך, פבי." הוא אמר כשהוא מקפיד להבהיר כל מילה ומילה בנפרד.
" אתה חושב?" היא שאלה אותו בחוסר ביטחון וניסה לשוות לקולה מאמץ כביר לנסות לא לבכות מולם.
" אני לא חושב אני בטוח!" חתם אנריקה והלך משם לדרכו.
פביאנה נותרה קפואה במקומה מבלי שום יכולת להגיב.
" אבא, אני לא רוצה לחזור ! כולם שונאים אותי שם! אני בטח עושה צחוק אם אחזור לבית הספר שהתעללו בי שם ללא הפסק. " אמרה פביאנה לבסוף.
" יקירתי, את לא מכוערת, בשבילי את הבת הכי יפה שיש לי בעולם, שלא תעיזי לרגע להאשים את עצמך. מחר את הולכת לבית הספר וזהו." אמר .
ולאחר מכן הם לא החליפו מילים זו עם זה.

*****
למחרת היום פביאנה עשתה את דרכה לבית הספר החדש שבו היא תלמד. היא התרגשה מעט מכיוון שהיא פחדה שאנשים יצחקו עליה, ילעגו לה ויכנו אותה בכינוי המגונה " הברווזון המכוער".
עם הופתעה בפתח בית הספר, היא ראתה שם את אלדו וגם את תומס, היא שאלה את עצמה מה הם עושים פה לעזאזל.
בדיוק כשהיא התכוונה להתקרב אליהם כדי לנסות לשאול מה לכל הרוחות הפגיש ביניהם הגורל בדרך קצת מוזרה ובלתי מקובלת. היא לא הבינה למה זה קורה לה.
היא הבחינה בתומס שהתקרב אליה בצעדי ענק, היא לא רצתה לראות אותו שוב. היא פחדה שהוא יכה אותה שוב.
" שלום, סוף סוף אנחנו נפגשים?" הוא אמר לה בטון ארסי.
" מה אתה רוצה ממני תומס?" היא שואלת אותו בפנים זעופות לא מבינה מה הוא רוצה מחייה.
" אני רוצה שתוציאי את הקופסה!" הוא אמר לה בחיוך חצוף. " אני רוצה לראות את הפנים היפות שלך!" ביקש ממנה עוד הפעם.
מה לעשות? האם להוציא את הקופסה שהיא הייתה כל כך מזוהה איתה.