הבן של המורה הפרטית שלי.. פרק 14.

פקחתי את עיני. ציפיתי למשהו כמו בסרטים. שיעמדו מעליי האנשים שאני אוהבת, החבר שלי ההורים שלי והחברה הכי טובה שלי. אבל הייתה לי בעיה אחת, לא זכרתי כלום. החל ממי אני עד מתי נולדתי או מה השם הפרטי של אבא שלי. התרוממתי מהמיטה והסתכלתי מסביבי "בית חולים" מלמלתי ואז נכנסה בחורה צעירה שלבושה במדי אחות "הו.. שלום לך" חייכה אליי "קמת סוף סוף, הילה" אמרה לי לא הגבתי לשם שלי "הילה?" מלמלתי "כן.. חמודה. ככה קוראים לך" היא מלמלה וליטפה את ראשי "מה תאריך הלידה שלך?" היא שאלה אותי הסתכלתי עליה בפרצוף לא מבין "אני.. אני לא זוכרת" לחשתי. "הבנתי מתוקה שלי" היא חייכה ויצאה.

נקודת מבט האחות:
"מירי, לכי תבדקי מה שלום הילה, היא בחדר מספר 11" אמרה לי אחת מפקידת הקבלה. אני כבר כמה חודשים עובדת כאן בתור אחות. אף פעם לא ראיתי אותה ערה. סיפרו לי שהיא הגיע במצב אנוש לכאן, שדרסו אותה או משהו כזה. אני לא יודעת כמה זמן היא פה. מה שאני כן יודעת, שההורים שלה כבר הפסיקו לבקר אותה. רק נער אחד במדי צבא, כל הזמן נכנס לכאן בשעה קבועה יושב לידה ומסתכל עליה. אני לא יודעת אם הוא החבר שלה, או אם הוא אח שלה. אף אחד לא יודע מי הוא, אבל הוא תמיד כאן. "הו.. שלום לך" חייכתי היא התעוררה סוף סוף!. "קמת סוף סוף הילה?" שאלתי אותה היא הסתכלה עליי במבט המום "הילה?" היא שאלה אותי "כן חמודה. ככה קוראים לך." אמרתי לה וליטפתי את ראשה. יכול להיות שהיא איבדה את הזיכרון. "מה תאריך הלידה שלך?" שאלתי לקח לה כמה שניות לענות לי. "אני.. אני לא זוכרת" מלמלה "הבנתי מתוקה" אמרתי לה ויצאתי מהחדר. אני חייבת לספר לרופא. "דוקטור כהן!" צעקתי שראיתי אותו עובר במסדרון הוא הסתובב לעברי והסתכל עליי "כן מירי?" שאל אותי "הילה.. היא התעוררה" אמרתי "אני חושבת שהיא לא זוכרת כלום" אמרתי. "בת כמה היא?" שאלתי כשהבנתי שאני לא יודעת עליה כלום ואני מטפלת בה כבר כמה חודשים תמימים. "כשהיא הגיעה לכאן גוססת היא הייתה בת 15 וחצי. עכשיו היא בת 17. היא אמורה להיות בכיתה יא כרגע." אמר והסתכל עליי ישר התחלתי לבכות. "והמשפחה שלה?" שאלתי מלאה בדמעות. "בהתחלה הם ישבו כאן. ההורים שלה ויתרו עליה די מהר. האחים שלה המשיכו לבוא לכאן.ואז הם הפסיקו. רק בן אדם אחד בא לכאן כל הזמן" אמר ואני הבנתי. "החייל" חייכתי מוחה את דמעותיי. "בהתחלה הוא לא היה חייל, הוא היה בא ויושב לידה ומספר לה דברים, הוא היה בא לכאן עם חולצת בית ספר וילקוט. הוא היה עושה כאן שיעורים יושב איתה כל הזמן וכשהייתה נגמרת שעת הביקורים הוא היה הולך. ככה כל יום. עד שבאיזשהו שלב הוא הפסיק לבוא. לא הבנו למה. ואז יום אחד הוא הגיע במדים. אני זוכר את מה שאמר לה." הוא חייך אליי הקשבתי לו "מה הוא אמר לה?" שאלתי "הוא אמר לה שהוא התגייס לגולני, והוא יודע שהוא יכול למות אבל הוא יעשה הכל בשביל לחיות, לחיות בשביל שניהם" דוקטור כהן אמר לי. "אחר כך הוא שוב לא בא במשך כמה שבועות ואז הוא חזר לבוא. כבר שנה בערך שהוא חייל, הוא יושב כאן כל פעם שהוא רק יכול. ועכשיו.. היא התעוררה. את חייבת להודיע לו" אמר לי "אני לא יודעת מי זה!" אמרתי לו "את תסתדרי!" אמר ונכנס לחדר מספר 13. חזרתי לחדר של הילה.
—————-
"היי מותק" חייכתי אליה "מה שלומך?" שאלתי אותה "בת כמה אני?" שאלה והסתכלה עליי "17" מלמלתי "איפה ההורים שלי?" היא שקלה כל מילה לפני שאמרה אותה "הם בדרך" אמרתי לה "את מכירה חיילים?" שאלתי אותה "לא" אמרה לי נו ברור שהיא לא מכירה איזה טיפשה. שואלת בחורה בת 17 שאיבדה את הזיכרון אם היא מכירה חיילים, בכלל הוא לא היה חייל שהיא הייתה בהכרה. מעניין מי זה. "נסיכה!" שמעתי קול צפצפני של בחורה מאחורי והסתובבתי אלו היו המשפחה של הילה. "אמא כאן.. אמא כאן.." אמרה לה וליטפה את ראשה "מי את?" היא שאלה וכל המשפחה בהו בה בהלם. לקחתי אותם לשיחה והסברתי להם הכל, שהיא לא זוכרת כלום. שאלתי אותם אם הם יודעים מי זה החייל האמא ואבא ישר ענו שהם לא יודעים. גם האחים שלה אמרו מיד שלא אחד הסתכל לי בעיניים וידעתי שהוא יודע משהו. חייכתי אל הילה "הם המשפחה שלך" הסברתי לה משום מה היא סמכה רק עליי. "אוקיי" מלמלה וניסתה לחייך אליהם. יצאתי מהחדר ואחד האחים עקב אחרי. "אני יודע מי זה יכול להיות" אמר והסתכל עליי בעיניים בורקות.