הבלתי צפוי- פרק 1

"הכל יהיה בסדר.. בסך הכל קולג'.. אני רק צריכה לעבור את היום הראשון ואז הכל יסתדר" אמרתי לעצמי במראה.
"אליי!!! רדי למטה כבר!" אח שלי קרא לי מלמטה "רגע שון! אני מסדרת את השיער!" שון הוא האח הכי מציק אבל הכי טוב שיכולתי לבקש, אחרי שאבא שלי הלך לעולמו ואמא נטשה אותנו לטובת שתיה בברים הוא החליט שהספיק לנו מניו אורלינס והוא מעביר אותנו ללוס אנג'לס. לא הייתה לנו מעולם בעיה של כסף בגלל שסבא וסבתא שלנו הורישו את הכל לאבא ואבא הוריש הכל לנו.. וזה המון כסף. מצאנו בית קטן באיזור מקסים ושקט ואחי מצא עבודה במנהל עסקים כדי שיוכל לפרנס אותנו ושיוכל לממן את הטיפולים שלי. אני חולה בסרטן, לפי מה שהרופאים אמרו יש לי סיכוי 30% של לשרוד..אם אני אהיה חזקה מספיק… אני מעולם לא הייתי מהמוותרות ולא מאלה שנבהלות בקלות ולכן החלטתי לא לתת לסרטן גם להרוג אותי מבחינה פיזית וגם לא מנטלית. ולכן אני החלטתי ללכת לקולג' כדי שאפילו אם אלה יהיו השנים האחרונות שלי, לפחות אני לא אבזבז אותם בניסיון להחלים כדי לחיות אלה בנסיון לחיות כדי להחלים.
"אלי נשבע לך אם את לא יורדת עכשיו אני פורק הכל ואת נשארת בבית" צעק אחי שוב אבל הפעם הוא היה נשמע טיפה עצבני.. פתיל קצר.
"טוב טוב מציק אני יורדת" במהירות לקחתי את הפאלפון מהשידה ואת המטען ורצתי במורד המדרגות. ישר רצתי לכיוון המכונית בלי לעצור ליידו , שהיה לייד הדלת כדי שיראה שאני יחסית נורא ממהרת ושאין לו זמן לכעוס עליי.
במכונית האווירה הייתה רגועה ונינוחה "את מתרגשת?" שון שאל ועשיתי לו פרצוף של כמובן! "אבל אני גם מפחדת שאם אנשים ידעו שיש לי סרטן הם יסתכלו עלי בצורה שונה או יתנו לי יחס שונה משמגיע לי .. ואני לא רוצה את זה" צפיתי לכיוון הכביש, לא רציתי להביט באחי למרות שידעתי הבעת הפנים שלו מסגירה את זה שהוא חושב שאני צודקת. "תקשיבי אם את כל כך מפחדת מזה, אולי אל תספרי לכולם את זה, אולי אפילו לאף אחד וככה תוכלי להמנע מאי נוחות."
חשבתי על מה שהוא אמר,ויכול להיות הוא צודק, אני אהפוך את זה לסוד שלי ואך ורק שלי וכך לא אצטרך להתמודד עם יחס מיוחד.
הגענו . נפרדתי מאחי והלכתי למעונות. לקחתי את המפתח לחדר 132 והלכתי במהירות לכיוון חדרי, מפחדת מהבלתי נודע.. מפחדת איזה שותף לחדר יהיה לי.. ומה אם הוא יהיה לא נחמד אליי? או שיציק לי? נשמתי עמוק כשהגעתי לדלת חדרי ,פתחתי אותה לרווחה ותפסתי זוג מתנשק.