הבלתי אפשרי ~ פרק 3

הסתובבתי, זה היה המלצר מאתמול.
"אממ.. אתה יודע איפה המזכירות?" שאלתי.
"הבית ספר הזה של אבא שלי, אז שאני לא אדע איפה המזכירות?" חייך וקרץ לי.
חייכתי אליו חיוך קטן. אם לא הייתי שמנה , עוד הייתי חושבת שהוא מתחיל איתי… מסתבר שהוא סתם נחמד..
"בואי" הוא תפס בידי והוביל אותי במסדרון.
"את היית אתמול במסעדה שאני עובד, אני זוכר אותך" הוא אמר לי בחיוך כשהלכנו במסדרון.
"כן…פגשתי חברה ישנה" הסברתי.
בשלב הזה כבר הייתי בטוחה שהוא ישאל אותי על אשלי, וזאת הסיבה שהוא נחמד אליי כלכך, הוא רוצה לדעת על אשלי פרטים, אולי דלוק עלייה כמו שהיא דלוקה עליו. אבל הוא לא שאל…
"אז את חדשה פה?" שאל במקום.
"סוג של, גרתי פה לפני שנתיים ושלשום חזרתי" אמרתי.
"אז תבואי אליי למסעדה מידי פעם, אני אעשה לך הנחה" הוא קרץ שוב, אוקי..?
"ברור" צחקתי צחוק קטן. למה הוא מנסה להיות כלכך נחמד. שיפסיק.
הגענו למזכירות,אבל הוא לא הסתפק רק בללוות אותי לשם. הוא גם נכנס איתי לתוך המזכירות.
"אני חושבת שאני אסתדר מכאן , תודה" אמרתי לו.
"שטויות, ממילא אני לא נכנס לשיעור" הוא אמר ואז פנה אל המזכירה שהקלידה במרץ אל תוך המחשב.
"סנדרה" הוא אמר לה.
המזכירה הממושקפת הרימה את ראשה אלינו.
"הוו דין" היא אמרה וחייכה אליו חיוך מזוייף.
"תחסכי את הנחמדות המזוייפת, זאת…" הוא עצר כשקלט שהוא לא יודע את השם שלי.
"לוסי" המשכתי אותו.
"זאת לוסי, היא חדשה כאן" הוא אמר.
"לוסי מה?" שאלה אותי המזכירה.
"לובטו" אמרתי.
"כמו הזמרת" היא גיחכה.
חייכתי חיוך קטן ומזוייף. כל מי ששומע את השם משפחה שלי אומר את זה.
היא בכלל שומעת דמי לובטו? היא לא זקנה מידי.
ודין, כאילו קרא את מחשבותיי אמר.
"את לא זקנה מידי בשביל לשמוע דמי לובטו?"
גיחכתי למראה פרצופה העצבני של המזכירה.
"תגיד אין לך שיעור להיות בו, אתה רוצה שאני אגיד לאבא שלך שאתה שוב מבריז" היא אמרה בנימה עצבנית, מתוסכלת מהעובדה שהיא לא יכולה לעשות לו כלום, היותו הבן המנהל.
"אימלה" הוא אמר לה בציניות.
היא נאנחה והגישה לי את המערכת שעות שלי ואת המפתח ללוקר.
"תראה לה את הלוקר שלה, כל הספרים שלה נמצאים שם" פנתה לדין המזכירה.
"הייתי עושה את זה גם אם לא היית אומרת לי" הוא אמר ומשך אותי [שוב] אל מחוץ למזכירות.
"יש סיבה שאתה שונא אותה ככה, או שסתם כיף להתעלל פה בצוות המורים?" שאלתי בדרך.
"היא מנהלת רומן עם אבא שלי" הוא הסביר.
"הוו" אמרתי בשקט.
"אל תדאגי, זה ככה כבר שנים" היא צחק ואמר לי.
"זה לא הופך את זה לדבר טוב יותר" אמרתי.
הוא עצר והביט בי לכמה שניות, חיוכו התרחב לכמה שניות ואז הוא פתח את פיו ובא להגיד משהו, אבל אז התחרט והמשיך ללכת.
"מה?" שאלתי וניסיתי לצמצם את הפער שנוצר בזה.
"זה עושה את זה פחות כואב" הוא אמר.
"מה?" שאלתי לא מבינה וסוף סוף הגעתי אליו.
"את יודעת…הבגידה" הוא אמר.
"מה זאת אומרת?" שאלתי.
הוא נעצר ליד אחד הלוקרים ולקח ממני פתק קטן שהביאה לי המזכירה, פותח את הלוקר.
"מאז שאמא שלי נפטרה" הוא אמר והסתובב אליי אחריי שפתח את דלת הלוקר. נשען על קיר הלוקרים ומביט הישר לתוך העיניים שלי.
"הוא היה בדיכאון ,כבר לא יכולתי לראות אותו ככה.. למרות שהם אף פעם לא הכי אהבו אחד את השני, ולמרות שהוא בגד בה גם כשאמא שלי הייתה בחיים, כשאמא שלי נפטרה, יכולתי לראות את הצער על הפנים שלו…ודיי שמחתי שיש לו את סנדרה, בתור נחמה." הוא אמר.
"א..איך היא נפטרה?" שאלתי, קצת מופתעת מהישירות שלו.
"מחלה" הוא אמר ואז הסתובב בחזרה ללוקר שלי.
"איזה שיעור יש לך עכשיו?" שאל, מעביר נושא בפתאומיות.
הרמתי את מבטי אליו. קצת ריחמתי עליו..
הוא הסתובב אליי כשראה שאני לא עונה.
הוא נאנח , נראה שהוא מכיר כבר את המבט המרחם הזה , הוא לקח מידי את מערכת השעות ובחן אותה.
"איזה קטע, את איתי בכל המקצועות" הוא אמר ואז הביט בי.
ניסיתי לשנות את הבעת הפנים שלי.. לפחות מרחמת… כנראה שהוא לא ממש מת על זה שמרחמים עליו.
חייכתי אליו חיוך קטן.
הוא צחק.
"תפסיקי לרחם עליי" הוא אמר.
"אני לא מרחמת" אמרתי עם חיוך קטן.
"את כן, ותפסיקי עם זה" הוא אמר אבל חייך.
גלגלתי את עייני והוא התחיל לצחוק שוב והוריד את ראשו טיפה.
"מה?" שאלתי בחיוך , לא מבינה.
"היי , לא אמרתי כלום" הוא הרים את ידיו.
"צחקת" אמרתי לו בחיוך.
"אסור לצחוק?" שאל בחיוך והסתובב לכיוון הלוקר שלי, מוציא ממנו כמה ספרים.
"מתמטיקה" הוא אמר ודחף את הספרים העבים לידיי.
"לשיעור הראשון כבר לא נספיק להיכנס" אמר והביט בשעונו.
"אבל השיעור הבא מתחיל עוד 8 דקות" אמר.
הנהנתי.
"בואי אני אראה לך בינתיים את הבית ספר" אמר בחיוך.
הנהנתי שוב והוא סגר את דלת הלוקר שלי והתחיל ללכת במסדרון, ואני בעקבותיו, מנסה להשיג אותו עם ספרי המתמטיקה הכבדים שהיו בידיי.
בחיי שהוא מוזר.