הבלתי אפשרי ~ פרק 2

"אני בבית" הודעתי כשנכנסתי הביתה.
"הוו לוסינדה , בואי לפה" צעקה אימי מאחד החדרים.
גלגלתי את עיניי.
"אמא איפה את?" שאלתי.
"במטבח" היא אמרה.
התקדמתי לעבר המטבח, מדלגת על כל הארגזים המפוזרים.
"אמא מה את עושה?" שאלתי כשראיתי את כל המטבח הפוך, וכשאני אומרת הפוך אני לא מתכוונת לכל החפצים המפוזרים..
ביצים על הקירות, קמח בכל מקום. לעזאזל.
"מבשלת" היא ענתה תוך כדי שהיא מנסה לעצור את המיקסר.
"כמה פעמים אמרתי לך לא לנסות, הרסת את המטבח" סיננתי אליה והתחלתי להרים את כל הלכלוך מהרצפה.
היא ניסתה לסדר את שיערה האדמוני והמלכולך תוך כדי שהיא שמה את ידה על קערת המיקסר ומנסה למנוע ממה-שהיא-לא-ניסתה-להכין, לצאת מהקערה…מה שלא ממש הלך לה.
כיביתי את המיקסר והיא נאנחה.
"תודה" היא מלמלה.
"לכי להתקלח, אני כבר אסדר כאן" אמרתי לה תוך כדי שאני מורידה בצק(?) שהיה מרוח על השיש.
היא הנהנה ויצאה מהמטבח בשקט.
כשאני חושבת על זה…היא תמיד הייתה כזאת, מפוזרת.
השיער האדמוני והחלק שתמיד היא הייתה מורחת עליו כלכך הרבה מוס שהוא כבר הפך לקשה, העיניים הגדולות שתמיד היו הופכות לאפילו יותר גדולות כשהיא לא מצליחה לעשות משהו, השפתיים הורדרדות שהיא תמיד נושכת כשהיא לחוצה, הגוף הכל-כך רזה ואנורקסי שלה (לעומתי!).
אולי ממנה ירשתי את זה, גם אני יכולה להיות כזאת, חסרת ביטחון. זאת אומרת..אני מפחדת לטעות, תמיד.
מפחדת להיות כמוהה, במצבי לחץ אני תמיד נוהגת לנשוך את השפתיים. בדיוק כמוהה.
העיניים שלי תמיד הופכות להיות עיניי עגל כשאנשים מסתכלים עליי או רוב הזמן צוחקים עליי… לפעמים המבט הזה מופיע אפילו לפני שאנשים בכלל שמים לב אליי.. אולי זה רק מבט של 'תרחמו עליי לפני שאתם אפילו חושבים להסתכל', וזה דפוק..ואני יודעת את זה.
אבל בכל זאת, תמיד הייתי האדם האחראי היחידי בבית הזה..חוץ מאבא שלי.
אבל הוא רוב הזמן לא נמצא.
לפעמים אני תוהה, מה הוא מצא באמא שלי?! דיי אכזרי, הא?
אבל…הם כלכך שונים, הוא כלכך מסודר, ומטופח. והיא? היא כלכך לא.
לפעמים זה נראה כאילו היא אפילו עושה את זה בכוונה , מנסה להראות יותר מבוגרת ממה שהיא , לא מסודרת ברמה מחרידה.
והקטע הכי מצחיק, שהם…כלכך אבל כלכך אוהבים אחד את השני, זאת אומרת, 20 שנה של נישואים-ועדיין לא נמאס להם זה מזה.
הוא עדיין חוזר כל ערב בשמונה. והם עדיין מתנשקים, ועדיין ישנים באותה מיטה, והיא עדיין שואלת אותו איך היה בעבודה, והוא עדיין עונה לה ולא מחסיר שום פרט, והיא עדיין מקשיבה לו בכל אוזן.. והם עדיין יוצאים לסרטים או למסעדות או חוגגים יום נישואים [ב-ל-ע-ד-י-י-!].
ואני תמיד מקווה שתהיה לי אהבה כמו שלהם.. אם תהיה לי אחת כזאת…
אחים יש לי, כאילו, אח אחד. הוא בן 20. והוא נשוי. וכן, הוא גר בתאינלד.
כשהוא הודיע לנו שהוא טס לשם בפעם הראשונה, אמא שלי כלכך התלהבה , אבא שלי קצת פחות.. למרות שמארק אמר לנו במפורש, שזה רק חופשה לחודשיים, והוא צריך קצת חופש אחריי התיכון . זה היה באותה שנה שעברנו ללונדון.
הוא שם שנתיים!
שנה שעברה הוא הודיע לנו שהוא מתחתן (עם מישהי שהוא מכיר רק שנה!), אז טסנו אליו. מלונדון טסנו לתאינלד לשלושה חודשים, הכרנו את אישתו לעתיד, ותאמת…היא אחלה.
היינו בחתונה, והכרנו את המשפחה שלה. חזרנו שוב ללונדון ועכשיו אנחנו כאן. בעיר הולדתי.
ניו-יורק.
עזבנו לשנתיים ללונדון בגלל שליחות שהייתה לאבא שלי בעבודה.
אני חייבת להודות שאילו היו השנתיים הכי גרועות שהיו לי בחיים, בחיים לא חשבתי שאני כלכך אסבול!!
לא הייתה לי שם אפילו חברה אחת. שלא לדבר על הבנים שרק חיפשו איך לרדת עליי.
אם זה התחת הגדול, או 'כשאמא שלך ילדה אותך, היא בטח לא ציפתה ללדת פיל במקום תינוקת?'.
אבל סבלתי, סבלתי בעיקר בשביל ההורים שלי. סבלתי כי ידעתי שזה רק שנתיים.

"לוסינדה, קומי" צעקה אימי אולי בפעם השמינית.
"אני כבר מוכנה" צעקתי לה וירדתי במדרגות.
"אני מאחרת לעבודה" היא יצאה מהמטבח ואמרה לי כשהבחינה בי.
גלגלתי את עיניי.
"אל תתאמצי, בטח יפטרו אותך אחריי שהגעת ליום הראשון שלך בעבודה באיחור.." אמרתי לה.
היא עיקמה את פרצופה.
"למה את כלכך רעה?" היא שילבה את ידיה והביטה בי.
"אני לא רעה. אני מציאותית" אמרתי לה ונכנסתי למטבח.
"הכנתי לך ארוחת בוקר" היא אמרה לפני שיצאה.
הבטתי בשולחן.
צלחת של צנימים שרופים ולידם חמאה שנמסה מרוב שהייתה בחום.
גיחכתי , העיקר שהיא ניסתה..
פתחתי את המקרר שהיה דיי ריק, תיארתי לעצמי שאבא שלי עשה קנייה קטנה, כי היה שם בקבוק שוקו וכמה ירקות.
הוצאתי את בקבוק השוקו ומזגתי לי לכוס.
האייפון שלי צלצלתי.
"הלו" עניתי לאשלי.
"אני מחוץ לבית, או ש…אני מקווה שזה הבית שלך, את עדיין בבית הגדול והלבן נכון, לא עברת דירה או משהו..?" שאלה.
צחקתי.
"לא, אש, לא עברתי דירה. והזכרתי לך את זה שלוש פעמים בשיחה שלנו אתמול" אמרתי לה בחיוך, מודעת שהיא לא רוצה את ההבעה המשועשעת שעל פניי.
היא ציחקקה.
"סורי לוס, הייתי מרוכזת בדין, כמו ששמת לב" אמרה.
"דין?" שאלתי.
"המלצר" היא צחקה.
"הוו"
"כן, טוב את מתכוונת לצאת או להשאיר אותי חסרת אונים מחוץ לבית שלך?" שאלה.
"אני יוצאת" ניתקתי לה.
הנחתי את הכוס על השולחן ויצאתי אל מחוץ לבית , נועלת אותה ומתקדמת לעבר אשלי וחייכה אליי בהתלהבות.
"היוש" היא אמרה כאילו לא דיברה איתי לפניי שתי דקות וחיבקה אותי חיבוק מוחץ.
"היוש" חיקיתי אותה צוחקת.
"אני כבר מתה להראות לך את התיכון" היא אמרה בהתלהבות.
"הוא כלכך שונה מהחטיבה?" שאלתי.
"הוו את לא מבינה עד כמה!!" היא אמרה והתחילה לדבר על..לא יודעת..לא ממש הקשבתי לה.
"בקיצור, הכל כאן כלכך שונה" אמרה בשנייה שהגענו לשער.
את התיכון של ניו יורק לא הספקתי להכיר, אחריי כיתה ט' ישר טסתי ללונדון, ממה שהספקתי להבין, תיכון הוא הסיוט הכי גדול של כל השמנים בעולם- סליחה.. המלאים…
נכנסנו בשעה, אוקיי..אשלי לא צחקה כשהיא אמרה שהכל פה שונה, יותר גדול מהחטיבה, יותר יפה מהחטיבה, יותר מפוצץ במיליון תיכוניסטים!
אשלי משכה אותי אל תוך הבניין הלבן עם השלט : "תיכון אולסון גריי" (רק אלוהים יודע מי זה אולסון גריי)..
ואם חשבתי שהחצר הייתה מפוצצת, אז בתוך הבניין היה, וואו!
צלצול נשמע ברקע.
"שיט, היסטוריה שלי בלוקר, לוס את תסתדרי מכאן נכון? לכי למזכירות היא תיתן לך את המערכת שעות שלך..ביוש" אמרה אשלי במהירות, בקושי הצלחתי לעקוב אחריי הדברים שהיא אומרת וכבר כל המסדרון היה ריק. בלי תלמידים. בלי אשלי.
"לעזאזל" מלמלתי לעצמי הסתכלתי לכל הכיוונים. מנסה אולי למצוא דלת המובילה למזכירות.
"היי, צריכה עזרה?" שמעתי קול מאחוריי.