הבלט הקודם שלי – פרולוג

"איך הגענו למצב הזה?"שאלתי אותו. הוא קימט בהבעה של בקשת רחמים. נאנחתי. זה הרגיש כאילו התחלפנו, אני המבוגרת והוא ילד, ולמעשה יצחק תמיד היה ילד בנפשו, אבל אני באמת עדין ילדה.
"אני אוהב אותה…"הוא אמר ושלח לה נשיקה נסתרת באויר (מה שהזכיר את פלג המתוק שלי) ,"אני לא יכול להיפרד ממנה …היא מושלמת, ואת בטח יודעת שאני לא רוצה לעבור דירה"." אז מה עושים?" שאלתי,"לא יודע" הוא ענה. השתחררה שתיקה ארוכה.
"אתה זוכר שפעם היינו שכנים טובים שאין להם בעיות , ואיך הכרת אותה, ואיך פרשתי מהחוג, והיא התחילה לצעוק עלי בכל פעם במדרגות…זה עדין קורה לצערי" אמרתי והסתכלתי בעינו החומות העמוקות, שניצוץ השמחה עדין הבזיק בהן, ראיתי דרכן איך הוא חושב ומפעיל את מוחו השנון. הוא היה גאון. אז, הייתי נכנסת אליו כל עת והוא היה עוזר לי. הוא היה לי סבא. מחבק אותי, אוהב אותי, ליטף אותי בכל מבט רך שלו, הוא היה מרשה לי להיכנס אל ביתו בלי רשות , להוציא מהארגז הישן את אחד ממשחקי ילדותו , ולשחק איתו שעות על גבי שעות, ולדעת שאין רמאות אבל זה עבר. עכשיו זה אחרת .עוד שתיקה ארוכה.
"באוי נחזור על התהליך מהתח…"שמענו את המפתח מסתובב , שימנתי לו שאני הולכת, הוא החזיר לי קריצה, ורצתי במהירות אל המקלט, שחררתי את הסולם שמתחת לחלון וירדתי בו למרפסת שלי, פתחתי אותה עם מפתח החירום שתלוי ליד הדלת, ונכנסתי לחדרי. "פווו…" נשמתי לרוחה. היא לא ראתה אותי.
יצאתי החוצה והקשבתי לדיבורים של זוג בחברים שמעלי….