הבית שבין הרחוב ההוא לסמטה ההיא – פרק 1

תמיד היו קוראים לי הילדה מהבית שבין הרחוב ההוא לסמטה ההיא. וכשגדלתי? הנערה מהבית שבין הרחובההוא לסמטה ההיא. אבל מעולם לא הייתי בעלת השם שלי, אולי בגלל הכללים הנוקשים שבבומבי. החיים שלי תמיד התנהלו בין הדברים שאני רואה מול עיני, לדברים שאני לא זוכרת אבל הם קיימים במוחי. כך שתמיד היום שלי היה מתחיל בהסברת העובדות.
שמי רים צלא'חייד.
אני בת 17.
אני גרה בבומבי.
אני ילדה מאומצת. ההורים שלי חיים בבומבי. ההורים שלי בודהיסטים. אני לומדת בבית ספר הינדואיסטי, יש לי שני אחים קטנים, אני הבת היחידה במשפחה שיש לה שיער בלונדיני יש לי עיניים ירוקות כמו של אמא שלי אני גבוהה כמו אבא שלי אנילומדתכליוםעדהשעהשלושאנילאמקובלת ולבסוף זה תמיד נהפך לקשקוש מוחלט ללא כל דבר שהיה אמור להיות מובן למישהו. הפרט היחיד שאני מעולם לא מזכירה – אני הנערה שגרה בבית שבין הרחוב ההוא לסמטה ההיא. ההורים שלי עניים, ויש לי שישה אחים קטנים. אנחנו גרים בצריף קטן ודל, קירות עשויים קורות עץ מתקלפות, חלונות עם זכוכית צהבהבה. תמיד קר בצריפות, תמיד לח, תמיד רטוב. האחים הקטנים שלי ישנים בסלון על הספה הנפתחת, אני ישנה עם אמא על המיטה היחידה בבית, ואבא על הרצפה. אין לנו חשמל רוב הזמן, ואמא בדרך כלל מביאה לנו אוכל לא מבושל. אני הענייה היחידה בבית הספר ההינדואיסטי שלי, ואני שם רק בגלל שאבא שלי עובד בו. תמיד היו קוראים לי הנערה מהבית שבין הרחוב ההוא לסמטה ההיא, וזה רק בגלל שהצריף שלנו נמצא בין הרחוב הראשי – בו זורמת אמא גנגסלבין הסמטה העלובה ביותר בעיר, כמעט. או ככה לפחות תמיד אמרו. ההורים שלי תמיד אומרים לי לא להתייחס למחסור, ולהבין שזו הדרך להגיע להארה כשאני אהיה גודלה. ההורים שלי רוצים להגיע להארה, וגם ששת האחים שלי, וההורים חושבים שגם אני. אבל אני לא, אני אוהבת להיות אני.

ההתעוררות שלי נגמרה. כל יום, אותו התיאור. כל יום אני מתעוררת ומתרכזת באמא שלי, שעדיין ישנה, ולוחשת את המילים שלי בשביל להתרכז. אני עם בעיות פסיכיאטריות, אבל זה לא משנה. קמתי במהירות, מורידה מראשי את הכובע המלוכלך שאמא נתנה לי. בחורף כולנו ישנים בכובעים. אמא עדיין ישנה, וגם הילדים, אבל אבא קם כמו בכל בוקר בשביל לנסת למצוא אוכל. נאנחתי, והלכתי ללבוש את סארי הלימודים שלי. כל יום היה מתחיל ככה, ומעולם לא היה מעניין לעשות את כל הפעולות האלה, אבל הייתי חייבת.