הבחירה / פרק 2 .

מה הייתה באמת הבחירה שוברת הלב של האבא ? את זה לעולם לא נידע , אנחנו חיים
בעולם של אכזבה ושל כאב ומה היא תהייה בעתיד ? מה התגלה לנו כאשר נידע שאנו חיים
בעולם של שקר ? מה אנחנו חושבים שיקרה לנו בעתיד ? מסתכלים על הבמה , רואים את המסך
הגבוה מעל הבמה שנכבה לאט לאט , המסך שמנה צבעים מצבעוני ומלא חיים , לאפור גוסס ולשחור
צבע המוות המבסר לנו שבחירה נעשתה , מה היא הבחירה " למות לבד " שני המילים האלו אומרות
הרבה דברים , עולמם של משפחתו הולך וחרב , עולם של הרבה אנשים חולף על פניהם , עולם
של סבל , כאב ועצב פשוט שני מילים , מוצאים את כל הילדים הקטנים מהאולם , את הזקנים והחלשים ,
, שלט יוכלו לדעת מה קורה על הבמה .
כאלה אשר עברו את גיל הארבע עשרה יכולים לשאר , החזקים והנערים , אני עומדת מסתכלת על
המבמה מלאת הדמעות בזמן שהאחרים מחזיקים ידיים , יד תופסת אותי , ידה חזקה שאני לא מבינה
מי אוחז בידי , מזיזה את ראשי רואה אותו מחזיק את ידי , עוטף אותה במלא אהבה ומבטו לא מופנה אלי אל הילדים אשר גוררים לבחוץ , הוא זה , הוא זה ששונא אותי !
פשוט לא התייחסתי , אבל משהו כאן לא בסדר , אסור לי לחשוב חשיבה אסורה במקום " הוא אוהב ,
הוא אוהב , " נשמע צחקוק בראשי , הצחקוק המרושע רוצה שאני , ר'יי רנגולין היא החושבת ?
כולם בחוץ נשארו החזקים פשוט מתחילות דמעות בעיניי הבנות , " ר'יי את חזקה " אומר שנית הקול
בראשי , האבא עומד על הבמה אזיקים על ידיו והוא ממלמל תפילה ומנשק את הצלב בזהוב על צווארו .
אנחנו עומדים מול הבמה , דממה ורק נעלי ספורט הצבאיים של העיר עולים במדרגות לכיוון הבמה ,
האבא מלא גאווה שהוא החושב , הוא גאה בביתו בת העשר שגילתה את הבריחה שלהם מן העיר ,
הוא גאה שהוא החושב , הצבא הגרמיני הגיע אלינו לעיר , לצבא שלנו אין כבוד והם הורגים ישר
הצבא הגרמיני יש להם כבוד והם יעשו את זה בכאב , הם עומדים מול האבא ונאנחים , שוב
הגבר עם החליפה השחורה עלה על הבמה עם שולחן ועליו עוד קערה עם פתקים , מרים את המיקרופון
מן הרצפה ודופק עליו " אחת , שתיים " הוא אמר ונשם לתוך המקרופון , הלב שלי דפק במהירות " הם
רוצים לבחור משהו מהקהל "? שאלתי את עצמי ואז השתחררתי מיתר העובדה שהצבא הגרמני עושה זאת .
" השנה 2012 תהיה שונה , הפעם משהו אחר יהרוג במקום הצבא שלנו " אמר הגבר , זהו זה לא רציני ! אני לא החושבת ! ואני בחיים לא יהיה ! או ?
הוא סקר את כל האנשים אשר נשארו לצפות במחזה המזוועה וחייך , הוא הכניס את ידו לקערת הזכוכית
שפתקים כתומים הציצו מתוכה , בחן את כל עינייהם של האנשים והנערים אשר עומדים ומסתכלים עליו , עד שהוא תקע את מבטו באזור אחד שעמד משמואלי , הוא הרים את הפתק והמסך נדלק , כל המבטים
אל המסך מופנים , מחכים לבחירה , המסך נדלק , רואים את הגבר בחליפה השחורה מחזיק את
הפתק הכתום , ופותח אותה , פניו מתעגלות והוא מראה את הפתק לקהל , אני רואה את השם המופיע , דמעות בעיניי מתחילות , מהסתכלת מסביב , כל המבטים עלי " רוזלינדה רנגולין " אמר הגבר .
" אחותך " מלמלה קרול והסתכלה עלי , אני ממשיכה לבהות בשם אחותי המופיעה על המסך .
" לא " אמרתי והסתכלתי על אחותי הגדולה שמושכים אל הבמה , היא לעולם לא תפגע בזבוב , אם כמה
שהיא נראה היא רגישה מאוד ופחדנית .
" תעלי " שמעתי צעקה מקפיאה דם במעלה של המדרגות ואחותי נסחבת עם דמעות היורדות
במורד העין על המדרגות החומות , ענני גשם נעספים מעלינו וברק אשר מרגיש את הכאב והפחד
שנמצאים בלבבות האנשים , ביחד עם דמעות של אחותי ירד הגשם המרגיש את כאבה הגדול .
" קדימה "! הגיש לה הגבר רובה צייד גדול והעמיד מול האבא " אני לא יכולה " מלמלה רוזלינדה ,
הגבר צרח עליה וצעק ככול הדמעות ככול הגשם הזועף יורד מן העננים " אני יעשה זאת "! צעקתי והרמתי את ידי , הגבר הסתכל לכיווננו והרים את המקרופון , הוא שם את ידו על עיניו ובחן אותי בין כל האנשים , החושך הסתיר אותי " ואת "? הוא שאל בקול רם .
" ר'יי רנגולין " צעקתי לו והתקדמתי אל עבר הבמה , שאני עולה במדרגות ורואה את טיפות הגשם ,
שערי השחור נהיה כמו ספוג במעלה גבי , ספוג ונוטף מים ממנו , דמעות וטיפות הגשם הופכים לאחד , אחותי רצה אלי ומחבקת אותי " זה בסדר " אמרתי והצבא הגרמני לוקח אותה במורד המדרגות ,
הגבר נעמד מולי ובוחן אותי , הוא נוגע בשערי ומביט אל עיניי " האם ילדה בת שש עשרה תצליח לעשות
עבודה של אישה בת עשרים "? הוא שאל והנהנתי , הוא משך בכתפיו " שמי רנסלין מרגונה ואני
ראש מועצת החושבים " הציג את עצמו רנסלין והגיש לי את הרובה הצייד .
נעמדתי מול האבא שאני ממלמלת דברי צער " אפשר מילים אחרונות "? שאלתי ורנסלין הנהן , התקרבתי אל האבה שעמד קשור אל הרצפה על ברכיו , נעמדתי על ברכיי מול האבא " אני מצטערת " אמרתי לו ודמעות התחילו בעיניי " זה בסדר אני גאה בבחירה שעשיתי " הוא אמר וזוג ידיים תפסו אותי
מהכתפיים " רגע "! צעקתי להם שהם מנסים להרים אותי מן הרצפה .
" החושבת " אמר האבא לפני שסחבו אותי והעמידו מולו " אני מוכנה " אמרתי ובלעתי את רוקי .
" איינץ " אני מסתכלת על החיוך האחרון של האבא " צוואי " בולעת את רוקי " דראי " אני עוצמת את
עיניי אחרי הספירה הגרמנית ופולטת יריה , שנשמעה חזקה , האבא נופל על הרצפה כולו מחייך וגאה
, החיוך האחרון , המילה האחרונה , הדמעה הסופית !