הבחור המסתורי מהמשרד

הוא התהלך במשרד שלנו במהירות ונראה היה טרוד ממשהו.
"השווקים קורסים" היה כתוב בעמוד הראשי של העיתון שהיה מונח על שולחנו.
בכל פעם שעבר ליד אחד מהחדרים, יושביהם יכלו להריח את הבושם העז שהיה לו, ולשמוע את צעדיו שפשוט לא הפסיקו ועוררו את כל האדישים.
היה בדמותו משהו, הכריזמטיות שלו הייתה מפחידה, אבל הוא לא היה אדם נחמד יתר על המידה.
לפעמים כמזכירה ניסיתי לפתח איתו שיחה, קצת מעבר לענייני העבודה, אבל הוא פשוט לא התעניין, אמר "לא תודה" והלך.
אני לא יודעת למה, אבל האדישות המעצבנת שלו היא מה שגרם לי להתאהב בו.
היא מה שגרם לי לחזור לחשוק בגבר, ממש כמו "ילדה שובבה".

ועתה, האישה שאהב, האישה שהציתה את תשוקותיו, פתאום האישה הזאת קרסה, קוראים לה – החברה.
החברה שבה עבד, החברה אותה קיווה להחזיק לעד.
המשבר הזה הוא לא משבר קלאסי של גבר, כי לגבר הזה אין אישה.
היא נעלמה ממחשבותיו אי-שם בגיל ההתבגרות, היא מתה בתאונה קשה, לא ידוע מה הייתה סיבתה.
הוא לא היה מדבר על זה אף פעם, אני גיליתי רק כי קראתי, האהבה היא זאת שגרמה לי.
הוא היה אחוז בטראומה, הדרדר אל הסמים, בכה אל תוך כרית, צעק בעצבים.
אבל אז הכל פשוט נעלם, הרגש חלף, הוא הפך לבחור עם תשוקה, תשוקה לעבוד ולעבוד, להיות חלק ממערכת, לנהל את העולם מקצותים של גורדי השחקים – הכי קרוב לאלוהים, רק שלאדם הזה אין אלוהים.
מה גרם לו להפסיק לבכות? אני תוהה
מספרים שהוא בעצם נהפך לפסיכופט, שהוא רצח את מקבלי ההחלטות, או אוליי בכלל אדם שעטה על עצמו מסיכות?
מה יהיה עכשיו כשהחברה קרסה?
אני רוצה שהוא יקח אותי, וזה בכלל לא משנה לאן.
אני רוצה שהוא יהיה לידי, הוא לא חייב להגיד לי מילה, אני רק רוצה אותו עכשיו, בבקשה.