הבחור הכחול

אני זוכרת את הפעם הראשונה שהכרנו. ישבתי בחצר של בית הספר, לא התמקדתי יותר מידי בנעשה לידי. הוא עבר על פניי, רגיל לעובדה שהוא הבן אדם השקוף ביותר בבית הספר.
לא עבר הרבה זמן עד שמענו צעקות של בנות אחרות מהמדשאות אל עבר חבורה של בנים שהצטופפו סביב משהו. התרוממנו לראות על מה מדובר וראינו אותו נמצא במרכז. עובר מיד ליד אצל שאר הבנים שהחליטו שהיום הם מוציאים עליו את כול ההפגנתיות הבבונית שלהם.
הם זרקו אותו ממקום אחד לאחר, והוא, מנסה להחזיר. אבל בן אדם אחד על שבעה בנים זה מספר לא הוגן. התחלנו לצרוח עליהם שיפסיקו ולנסות להפריד. אבל החיות בשלהם, צועקים וזועקים בראבק של הרגע, ממלאים את שאר האנשים בשנאה צרופה על בן אדם שחוץ מן העובדה שהוא כחול, שום דבר לא עשה לעולם הזה רע.
דם כחול ניגר מאפו, הוא שכב על הדשא והיה נראה מותש. שון, שהיה אחד מהבנים שהחלו את הקטטה הזו. הגיח מעליו, ירק לו בפניו ובעט בו את הבעיטה הכי חזקה שהצליח לגבש באזור הבטן. הוא פלט צרחה חזקה של כאב וכול השאר מסביב החלו צוחקים. "אתה פריק, אתה יצור שאלוהים יצר כדי שכולנו נדע מה זה כיעור" אמר שון בחיוך "אל תחשוב להרים את העיניים שלך אלי. שמעת אותי?".
"תעזוב אותו!" צרחתי במלוא נשמתי, נהדפת על ידי בחור אחר שעמד על ידם.
"מה את מתערבת? תחזרי לעניינים שלך כוסית" הוא אמר בגועל והחל לצחוק.
"אני מזמינה לכאן משטרה אם אתם לא מפנים את המקום! השגתם את שלכם" צרחתי אל עבר שון, מקווה שזה ירתיע אותו.
שון החל לצחוק, ואיתו גם שאר האנשים שהיו מסביב.
"אני לא מבין מה את מגנה על היצור הזה, הוא פריק של הטבע. עדיף שתמות! אתה שומע אותי? בטח גם המוח שלך כחול כמוך, רק חבל שאף אחד לא נמשך אלייך. צואה אנושית". שון המשיך בדבריו, אוסף את הדברים שהפיל במהלך הקטטה ומסובב את גבו.
"בואו נעוף מכאן, הכחול נראה לי מת" הוא אמר בחיוך, לוקח את כול ההמולה איתו.
ירדתי למטה, מביטה על פניו של הכחול, מנסה לראות מה המצב שלו. הוא הרים את ידו כדי לבדוק מה מצב אפו. הוצאתי במהירות ממחטה מהתיק שלי והבאתי לו.
"הנה" אמרתי בשקט, מרגישה את הדמעות חונקות את גרוני וגורמות לי להיעשות רכה.
הוא הביט בי במבט ישיר בצבע תכלת וחייך חיוך קטן וצדדי שגרם ללב שלי לנתר כמה פעמים בתוך גופי. הרגשתי את הבטן שלי מתהפכת במהירות ואת ראשי מתנתק לגמרי מן המסביב.
"תודה" הוא אמר, לוקח את הממחטה מידי ותופח קלות על אפיו בזמן שגופו מתרומם בכאב.
"אתה בסדר?" שאלתי וראיתי את ידו השנייה מוגשת אלי. אחזתי בה במהירות והרגשתי אותו עוזר לי להתרומם מן הדשא.
"בטח, כיסחתי אותם" הוא אמר בציניות וחייך לעברי, מרים את תיקו מן הרצפה ותולה על כתפו הרחבה.
שפתי התעקלו לכדי חיוך ללא שליטה "אני חושבת שכדאי שנלך לאחות" אמרתי במהירות, מנסה להתעלם מהעובדה שהוא היה נראה מושך במיוחד. עם גוף חטוב ורחב, עיניים מהפנטות ושפתיים דשנות.
"אני בסדר. אני רגיל לזה. וגם היא רגילה לראות אותי שם" הוא אמר במהירות והעביר את אצבעותיו בבלוריתו.
"זה די דפוק, אני חייבת לומר" אמרתי בכאב. הרגשתי שמשהו לא בסדר, זה לא יכול להיות שאנשים מתנכלים אליו רק בגלל הצבע שלו. זה היה נשמע לי הזוי וכואב לחשוב שבן אדם נולד בצבע מסוים שבעיני אנשים אחרים לא נראה כראוי לחיים בדיוק כמוהו.
"אני רגיל לזה כבר. אני קייל דרך אגב" הוא אמר ופלט צחוק חרישי, שולח את ידו החסונה לעברי.
"אני אן" עניתי בחיוך, מושיטה את ידי גם כן מסוקרנת מהבן אדם שנגלה לפניי.
אחרי שהיינו אצל האחות הוא ליווה אותי הביתה, קבענו שניפגש בשעה 20:00 בדיוק לשבת ביחד. הוא הגיע כמה דק' לפני הזמן, ושלח לי הודעה שהוא נמצא בחוץ. הצצתי מהחלון לראות את דמותו, הוא עמד שם ברחוב עם ג'קט הספורט שלו, נראה חתיך אף יותר מהצהריים. יצאתי במהירות מהבית, מוסרת להוריי שאחזור מאוחר יותר. לאחר כמה דקות של שיטוטים על יד מפרץ הספינות הגענו אל מקום שקט לשבת בו ולטבול את הרגליים במים. הוא שם לב שהיה לי קר ושם מעלי את הג'קט שלו, עוד לפני שהספקתי לומר משהו.
"את יודעת," הוא החל לומר, מפלח את השקט בקולו הענוג "רציתי להתאבד היום".
הרגשתי את ליבי מאיץ את תגובתו, שפתיי נעשו יבשות ובטני התהפכה כמה וכמה פעמים. לא הצלחתי להוציא הגה מהפה מתוך ההלם שעטף אותי.
"אני יודע שזה נשמע מוזר, ואולי זה קצת הורס לי את הרושם שאני מתאמץ להשאיר עלייך. אבל אני חב לך המון תודה על היותך בן אדם מופלא. אני יודע שרק הכרנו, ואני יודע שאת בטח חושבת עלי המון דברים. אבל אני מרגיש שאני יכול לספר לך בכנות את מה שאני מרגיש כרגע".
"אתה לא הורס שום דבר. ואני שמחה שלא עשית את זה" אמרתי בשקט והרמתי את מבטי אל עיניו הכחולות.
"את-" הוא החל לומר ומיד הפסיק, היה נראה שהראש שלו עובד שעות נוספות לעבד את מה ששמע.
"אתה אחד האנשים המופלאים בעיני. אני לא מאמינה שכול הזמן הזה היית ממש מתחת לאף שלי ולא הצלחתי להבחין בך כפי שאתה" אמרתי בשקט, מרגישה אשמה כחלק משאר האנשים שהתעלמו ממנו במהלך השנים במקום ללמוד להתמודד עם הפחד של עצמם ממה שזר להם.
"את בעצמך" הוא ענה והצביע לעברי, גורם לי לחייך במבוכה.
"עצוב לי שאתה רגיל כבר להתנהגות סביבך, קייל. זה לא מגיע לאף אחד" אמרתי בכנות שהתפרצה לה.
"לא יודע אם שמת לב, אני כחול" הוא אמר והרים את מבטו לעברי ומיד הסיט אותו אל עבר הנוף.
"ומה רע בכחול?" אמרתי באומץ והרגשתי את הסומק מתחיל להתפרץ בלחיי. החום הציף את כול גופי מכף רגל ועד ראש, הרגשתי את הלב שלי עומד להתפקע בחלל שלו.
"את הראשונה שאומרת" קולו היה נשמע שבור מעט, הבטתי בו בשקט, נותנת לרוח לבדר את שיערי. הוא הרים את מבטו לעברי. ניצוץ חדש נדלק בעיניו, הוא היה נראה יפה מתמיד באלומת אור שנגעה בלחיו מהירח.
"קר לי" אמרתי במהירות, מרגישה שאני חייבת תירוץ כדי להתקרב אליו עוד יותר.
הוא הרים את ידיו החסונות וכרך אותן סביבי, מצמיד את עצמו אלי ומשפשף את ידיו בידי. מבטינו הצטלבו בעוצמה, הוא היה כול כך קרוב אלי. הבטתי בו, בעיניו התכלת שנצצו ביחד עם אור הירח ששפר מעלינו. עורו היה נראה כהה וכה יפה. שפתיו היו דשנות ומזמינות מתמיד, המבטים בו גרמו ללב שלי לנתר במהירות. הרשתי את החזה שלו קרוב אלי, אהבתי את ההרגשה להיות קרובה אליו. היה לו ריח משכר של בושם שגרם לתחושות שלי בגוף להרגיש עוד יותר חדות ודרוכות.
"אפשר?" הוא שאל בשקט, מתקרב אלי באיטיות.
"אני צריכה לשאול אותך" עניתי וראיתי את שפתיו מתעקלות לכדי חיוך.
הוא קירב את שפתיו ונשק לי. אני מודה שזו הייתה הנשיקה הכי טובה שהייתה לי בחיים.
הבחור הזה, שיכולתי לפספס בכול הזדמנות בגלל השונות שלו, הוא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. זה נראה לי לא הגיוני ואפילו קצת משוגע לחשוב שאפשר לפספס אנשים בשנייה. שאפשר להרוס לאנשים אחרים את החיים רק בגלל השוני שלהם בעניינו. לפעמים האכזריות מגיעה מן המקומות העמוקים ביותר בתוכנו, בדיוק מנקודות התורפה המפחידות שלנו.

קייל לא נולד בצבע הלא נכון.
זה אנחנו שמקולקלים.
מהבסיס.