הבחור החדש – פרק 22 :)

לא ידעתי מה לעשות.
נכנסתי בצורה כל כך שקטה לחדר המיון בזמן שאני רואה את האחות מנתקת את כל המכשירים. גיא רץ אחרי נועה כשהיא ברחה , אבל כמובן לא לפני שהוא אמר לי שהכול יהיה טוב בסוף.
בחדר ראיתי את דין , עיניו היו סגורות והוא נראה שלוו.
"דינוש" מחיתי דמעה עקשנית והאחות יצאה מהחדר.
"אתה זוכר.." נזכרתי בחיוך
"אתה זוכר שכשהיינו ילדים. ואני כעסתי אלייך, כי תמיד היית בורח ממני כשניסיתי לדבר איתך? ואז שכששאלתי אותך למה , אמרת לי שיש לך שפעת , ואתה לא רוצה להפוך אותי לחולה." הבכי התחיל לפרוץ
"ואז כשאמרתי לך שאני מבטיחה שאתה תבריא. שאתה תרגיש יותר טוב." הדמעות ירדו
"אני לא יודעת לעמוד בהבטחות שלי" חייכתי
"אתה היית , ותמיד תהיה , הילד שהכי אהבתי דינוש. החבר הכי טוב שלי. אתה לימדת אותי , שהחיים מובילים אותנו לכיוון שונים , לדרכים שונות , ומשם , זאת האחריות שלנו , לכוון את עצמנו , ללכת לדרך שבה אנחנו רוצים ללכת ,הדרך שבה אנחנו בוחרים. אתה לימדת אותי , מזאת חברות אמיתית , חברות ללא תנאי. שבה תמיד הקשר יהיה אמיתי ולא אנוכי."
לחשתי והתיישבתי לידו , מסיטה קצוות שיער ממצחו , ונכרת בחיוך שלו. החיוך מלא הגומות שלו. הצחוק המתגלגל וההומור שתמיד גרם לי לצחוק.
"אני חושבת שאני בחיים לא אצליח לחייך שוב" לחשתי
גיא נכנס לחדר ולקח אותי משם , זה ממש מוזר , אבל אפילו לא התנגדתי. לא היה לי את הכוח להחזיר מלחמה.
הוא הוציא אותי מהמסדרון וחיבק אותי
"אני לא צריכה את הרחמים שלך" אמרתי
"אני לא מרחם עלייך . אני תומך בך. אני יודע שזה קשה , אבל …"
"אבל מה ?!?!" קטעתי אותו בעצבנות
"אתה לא מבין ??? שום דבר לא הולך להשתפר גיא ! דין מת! החבר הכי טוב שלי , כרגע מועבר לחדר מתים!!" צרחתי בבכי
"אני יודע ! את חושבת שאני לא יודע ?! אני יודע! אבל את חייבת להתעשת! החיים ימשיכו , איתך או בלעדייך לוסי!" הוא צרח עלי חזרה
הדמעות התחילו לרדת. אחת אחרי השנייה . נגעלתי מעצמי. ממתי אני כזאת פגיעה ?
"אני יודע" הוא ליטף אותי בלחי
"אני מכירה אותו מהגן…" לחשתי
"תקשיבי לי שנייה , אני הלכתי לחפש את נועה והיא התחילה לרוץ לכיוון קומת כניסה , רצתי אחריה אבל איבדתי אותה. יש לך מושג לאן היא תלך ?" הוא שאל
"אל תדאג. אם נועה ברחה לא יקרה כלום." אמרתי
"את יודעת איפה היא ? את לא רוצה ללכת לבדוק מה איתה ?" הוא לחש
"היא לא תרצה לראות אותי גיא. אני שיקרתי לה." אמרתי בעצבנות
"היא ואת איבדתן עכשיו חבר מאוד טוב , אני חושב שהיא תשמח לדבר איתך , את אולי היחידה שתוכל להבין איך היא מרגישה עכשיו" הוא אמר
"אתה חמוד" בכיתי , שוב
"אני אלך אליה , היא בטח עוד חצי שעה בערך תחזור הביתה. אני מכירה את נועה" אמרתי
"את בסדר ?" הוא שאל שוב , מושיב אותי על אחד מהספסלים שהיו לידינו.
"אני אהיה בסדר" אמרתי באופטימיות , לא הרגשתי בסדר בכלל. גם לא הרגשתי שהולך להשתפר. אבל בשביל מה שאני אלחיץ אותו ? עדיף לסתום את הפה.
"אני רק רוצה לחזור הביתה…עוד חצי שעה אני אלך לנועה" לחשתי
"את לא רוצה לדבר ?" הוא שאל
"לא" אמרתי בעדינות
"את יכולה לספר לי הכול לוסי. אני יודע שזה קשה לאבד מישהו. אבל את יכולה לספר לי מה את מרגישה , אני לא אשפוט אותך" הוא אמר וליטף את שערי בתנועה מגנה
חיבקתי אותו "אתה לא הולך לעזוב אותי שוב. בעיקר לא עכשיו גיא כי עם עוד מישהו יעזוב אותי , אני לא יודעת מה אני אעשה." אמרתי , לא רוצה לאבד את תחושת הביטחון והשמחה שהוא הקנה לי.
"אני בחיים לא אעזוב אותך שוב" הוא לחש ונישק אותי בלחי
"לא עכשיו ולא אף פעם" הוא חייך