הבדיחה הפרטית של הגורל,פרק 6

עמדנו בדממה,בוהים אחד בשנייה.
"מה את רוצה שאני אעשה עכשיו?"-שאלתי.
בעיניה שוב עלו דמעות.

*שעה קודם לכן*
שמתי את הפלאפון בכיס,ירדתי במדרגות ויצאתי מהבית.
הלכתי בצעדים מהירים לכיוון פארק שקט שבו קבענו להיפגש.
כשהגעתי לפארק,היא כבר עמדה שם.היא היתה שונה לגמרי ממה שזכרתי.
היא היתה לבושה במכנס ג'ינס וסווצ'ר אפור.היא נעלה נעלי ספורט,היא לא היתה מאופרת ושיערה היה קצוץ.
עצרתי בפתאומיות,מהסס.אולי כדאי לי לברוח לפני שראתה אותי?
אבל לא,היא כבר הסתובבה.היא שמעה אותי צועד.
היא ראתה אותי,הבעת הקלה התפשטה על פניה.
התקדמתי לעברה בצעדים איטיים.
"היי."-אמרה בשקט,כשהייתי במרחק 2 מטר ממנה.
"היי.."-עניתי לה.
"בוא נשב."
התיישבנו על ספסל.כדקה שתקנו,אני בהיתי ברצפה,והיא הסתכלה עלי.
"למה אתה כל כך שקט?"-שאלה אותי.
"זה האופי שלי,לא?"-עניתי לה.היא העבירה את ידה בשערה,מצפה כנראה ללטף אותו,אך הורידה אותה אחרי שבריר שניה כשנזכרה שלא היה לה מה ללטף.
"אני צריכה לדבר איתך.בבקשה,תקשיב לי,תענה לי.אל תהיה אדיש."-אמרה בעצב.
"אני מקשיב,דברי."-אמרתי.רציתי פשוט לברוח,הכל היה כל כך מביך ולא ברור…
"זה מאוד קשה."-לחשה,ושתקה.
אחרי חצי דקה דיברה שוב:
"יש לי הרבה מה להגיד…ואני לא יודעת מאיפה להתחיל."
"פשוט תתחילי לדבר,כי אין לי הרבה זמן."
היא נאנחה.
"בבקשה,אל תייבש אותי.נורא קשה לי.."-התחילה להגן על עצמה,אבל לא נתתי לה לסיים.
"קשה לך?מגיע לך שיהיה לך קשה!לי היה קשה הרבה מאוד זמן,ואת לא ממש חיכית בסבלנות לשמוע אותי,לא היה איכפת לך מה אני מרגיש!אז עכשיו אל תצפי שאני אהיה נחמד אלייך ואקשיב לכל דבר שיש לך להגיד,כי פשוט לא מגיע לך!אז דברי מהר לפני שהלכתי!"-צעקתי לה בפרצוף.
אבל היא לא נבהלה.
"תשב."
לא שמתי לב שנעמדתי.התיישבתי על הספסל,כמה שיותר רחוק ממנה.
"תראה..הרבה מאוד עבר עלי ב..בחודשים האחרונים.מאז התאונה של בר..של אח שלי.
הוא האדם היחיד שאי פעם אהבתי,הוא היחיד שיכולתי לדבר איתו בכנות.הוא תמיד ניסה לשכנע אותי..לא משנה.כששמעתי על התאונה שלו,התעלפתי…הייתי ממש בשוק.לא אכלתי ימים,ופשוט בכיתי בלי הפסקה.לא נתנו לי להתקרב לבית חולים,כי מצבו היה קשה מידי ולא רצו שיראה אותי במצבי…נשארתי ימים שלמים בבית,הסתגרתי בחדר שלי ולא נתתי לאף אחד להיכנס.כשהוא היה חזק מספיק,אחרי הניתוחים,נכנסתי בפעם הראשונה לחדר שלו,וראיתי..מה קרה לו.לא ידעתי עד כמה המצב שלו חמור.לא ידעתי שהוא נשאר בלי רגל…ופשוט בכיתי שעות על המיטה שלו.וכמה שזה לא מוזר,הוא היה זה שניחם אותי והרגיע אותי."-סיפרה.דמעות עלו בעיניה.-"כשחזרתי הביתה,פשוט לא רציתי לחיות יותר.בר היה תמיד העמוד שדרה שלי.הוא חלק ממני.שנאתי את עצמי,ואת כל החיים שהיו לי עד אז.גילחתי את כל השיער…הייתי משוגעת לגמרי.ואז החלטתי לשנות משהו.הבנתי עד כמה הייתי מטומטמת,טיפשה וחסרת רגשות כלפי אחרים.הייתי אנוכית ומגעילה."
היא הסתכלה עלי,ואז התחילה לצחוק.זה היה צחוק חדש,צחוק עצוב,שלאט לאט הפך לבכי.
לא ידעתי מה לעשות.לנחם אותה היה נראה לי מגוחך.
"אני מצטערת…על כל מה שעשיתי..על כל..ה..הפעמים שהייתי..מגעילה ו..והצקתי לך,וירדתי עליך,ועל עוד אנשים…אני מרגישה כל כך רע עם עצמי!"-המשיכה אחרי שנרגעה קצת.
ובצדק,רציתי להגיד לה.אבל היא היתה נראת כל כך פגיעה,מסכנה,כל כך לא הנלה המכשפה שהיתה פעם.
רציתי ללכת,לא רציתי לשמוע עוד.
קמתי מהספסל,והיא קמה בעקבותי,ותפסה בזרועי.
"אל תלך!"-ביקשה.
עמדנו בדממה,בוהים אחד בשנייה.
"מה את רוצה שאני אעשה עכשיו?"-שאלתי.
בעיניה שוב עלו דמעות.
"אני מצטערת.אני מתחננת שתסלח לי.ממש רע לי עם עצמי."-אמרה בשקט.
"אה,אז את רוצה להרגיע את המצפון שלך?את מבקשת סליחה כדי שתרגישי טוב עם עצמך?"-שוב התעצבנתי.-"לא איכפת לך ממני!לא איכפת לך מאף אחד חוץ מעצמך!לכי תרקבי בחדר שלך!"-צעקתי לה בפנים.
הבעת צער התפשטה על פניה.היא עזבה את ידי,נפלה על ברכיה,הורידה את ראשה והתחילה לבכות.
לא היה לי איכפת.לא מגיע לה שיסלחו לה,היא דואגת רק לעצמה.
הלכתי משם,עצבני מתמיד.
חזרתי הביתה,בן פתח את הדלת.
"אביב?"-אמר,בקול מופתע,למראה הפנים העצבניות שלי.
"עזוב,אין לי כוח.אני אספר לך אחר כך."-עניתי לו.התאפקתי לא לטרוק את הדלת.
עליתי לחדר שלי,נעלתי את הדלת,הדלקתי מוזיקה בפול ווליום,והתחלתי לארגן את המזוודה.
עוד יומיים טסים לחו"ל עם אבא.הוא לא אמר לאן,אבל הוא רמז שיהיה שם קר.
בישראל היה תחילת החורף,היה קר,אבל לא ירד גשם.
הוצאתי בגדים מהארון וזרקתי אותם על המיטה.
ג'ינסים,חולצות,טי-שרטים,גרביים,סווטשרטים,מעילים,צעיפים,נעליים,כובעים…כמה בגדים אדם צריך?
זרקתי את כל הבגדים לתוך המזוודה הענקית.אני אקפל אותם מחר.
מישהו דפק חזק בדלת.
כביתי את המוזיקה ופתחתי.
"מה יש לך?מרד נעורים מאוחר?אני דופק כבר שעה בדלת,יא חירש!"-התנפל עלי בן.
"לא שמעתי בגלל המוזיקה…"
"שמים לב.תקשיב,לפי מה שאני מבין,כיסחת לה את הצורה,נכון?"-אמר והתיישב על המיטה שלי.חוצפן,הילד הזה.
סגרתי את הדלת והתיישבתי לידו.
"היא התחילה לספר לי עד כמה שרע לה עם עצמה והיא שונאת את עצמה וביקשה ממני סליחה כדי להרגיש טוב עם עצמה..רק מעצמה איכפת לה.אז התעצבנתי עליה ואמרתי לה שהיא אנוכית ולא מגיע לה שיסלחו לה רק כדי שיפסיקו לה הרגשות אשמה.ואז הלכתי משם…"-אמרתי.
הוא נתן לי צ'פחה על הכתף.
"איזה עצבנייי"-אמר וחייך.
התחלנו לצחוק ביחד.
"מה,כבר אירגנת את המזוודה?"-שאל,מופתע.
"חלק.מה איתך?יש לך מושג לאן טסים?"-אמרתי.
"הלוואי.עוד לא התחלתי,אני אתחיל מחר בבוקר."-ענה.-"בא לך ללכת להסתובב עם החבר'ה שלי?"-שאל.
ממש הופתעתי,הוא אף פעם לא הזמין אותי להסתובב עם החברים שלו.
"אממ.בטח."-אמרתי.-"למה לא?".
"אחלה.אז אנחנו הולכים למסיבה של מישהי היום בערב,היא ממש חמודה,אתה תאהב אותה.אולי בסוף ייצא לך מזה משהו!"-צחק,והתחמק ממני כשניסיתי להחטיף לו.מעצבן אחד.
"זה ב10."-אמר ויצא מהחדר.