הבדיחה הפרטית של הגורל,פרק 3

הדממה לא היתה מתמשכת.
כיביתי את הטלויזיה.
רק מספר רגעים עברו עד שנלה,לפי קול הגרירה של הנעליים על הרצפה,התקדמה כמה צעדים לעבר בן.
"את מוכנה לספר לי מה קרה?"-שאל בן בקול מודאג.
שמעתי את נלה פורצת בבכי.
"דיי,דיי!מה קרה?בואי נשב ותספרי לי,טוב?"-אמר לה בטון מרגיע.
עברו שניות.שניות ארוכות ומתוחות,שבהן תהיתי מה קרה.
ואז נלה התחילה לדבר.
"הוא..אתה זוכר את בר?..אז..הוא..הוא היה באופניים,ו..הוא נסע במדרכה,ואיזה אוטו אחד עלה למדרכה ודרס אותו!..ו..הוא במצב אנוש והוא.."-ואז היא פרצה בבכי והפסיקה לספר.
"וואו!אומייגאאאד נלה!!מתי זה קרה?!"-שאל אותה בן בזעזוע.
"היום בבוקר!ולא ידעתי אי..איפה הוא כל..כל היום,כי הוא…הוא הבטיח שנלך ל..ואז..התקשרתי אליו..ואחותו ענתה ו..היא אמרה..היא סיפרה לי."-ענתה תוך כדי בכי.
בן לא דיבר.
כמה דקות נלה רק בכתה.
לאט לאט היא התחילה להרגע,ואז בן אמר:
"מותר לבקר אותו בבית חולים?את יודעת איפה הוא בכלל?"
"אי אפשר לבקר אותו.רק עשו לו ניתוח והוא מחוסר הכרה."-אמרה ושוב התחילה לבכות.
"דיי,דיי.אבל מה קרה לו?מה..כאילו..מה הוא שבר?"-שאל אותה בן במבוכה.
"מה הוא לא שבר!!אחותו סיפרה לי ש..שהוא שבר את שתי הידיים כשנפל מהאופניים,והמכונית עלתה לו על כל הרגל או משהו כזה…והוא קיבל מכה חזקה בראש.לא בטוח שהוא יחיה בכלל…"-אמרה בקול שקט.
היא כבר לא בכתה.הקול שלה נשמע מת.
"אממ..מתי הכרתם בכלל?"-שאל בן שאלה לא קשורה.
כנראה רצה לשנות נושא.
"אהה…מזמן.היינו חברים טובים כבר מסוף שנה שעברה,והוא הציע לי חברות לפני חודש."-סיפרה במבוכה.
"אז…למה לא ראיתי..למה לא הבאת אותו הביתה עד עכשיו?"-שאל מופתע.
"אני כן!הוא היה בא לכאן כשהבית היה ריק,ו..רק אל תגיד לאף אחד,טוב?"
"באמת?"-שאל בטון מופתע.
גם אני הייתי מופתע.
כנראה הוא ממש חשוב לה.
לא רציתי לשמוע עוד.
זה היה משהו אישי של נלה שהיא בחרה לחלוק עם בן,ואני לא הייתי אמור לשמוע את זה.התמלאיתי רגשות חרטה.
נלה לעולם לא היתה עושה לי משהו כזה.
איזה אח נורא אני.
הדלקתי את הטלויזיה.

* * *צעד לאחור* * *

עברו חודשיים מאז.
את החודשיים האלה העברתי בבית,מנסה להשלים שיעורים וחומר שהפסדתי.
לא שהיה לי ממי להשלים,אבל בכל זאת…
בר,החבר של נלה,בסוף שרד.הוא עדיין בבית חולים,היא מבקרת אותו הרבה.
הוא נותר עם שתי ידיים שבורות,רגל אחת..כרתו לו אותה.
היא היתה מתה.המכונית הרסה לו כמעט את כל הרגל.
הנהג של המכונית ברח,ועדיין לא תפסו אותו.
יש כמה חשודים,אבל אף אחד לא יודע בוודאות.
למרות כל זה,נלה עדיין באה לבקר אותו כמה פעמים בשבוע.
היא אומרת שישחזרו לו את הרגל או משהו,ישימו לו ברזלים ופלסטיק וגומי ואני לא יודע מה כדי שהוא יוכל ללכת.
ומה לגביי?
לשמחתו הרבה של אבא שלי ההורמונים המאחרים שלי החליטו להתעורר,אז,כמו שאבא אמר,"הפופיק כבר לא כל כך קירח"…וגם הפנים לא ממש.
המכשירים שאבא הזמין לי מחכים לי בחדר,ואבא לא ירד מהרעיון.
לרוע מזלי,3 מתוך 6 המכשירים שניצבים לי עכשיו בחדר לא כוללים את הרגליים,אז אין לי תירוץ לא להתאמן.
מחר מורידים לי את הגבס.ביום ראשון אני חוזר לבית הספר,אחרי חודשיים שאף אחד לא שמם לב שלא הייתי.
בטח נלה המכשפה ממש תתרוצץ מסביבי.

ביום ראשון חזרתי לבית הספר,ועדיין לא התרגלתי לזה שאני הולך,למרות שהורידו לי את הגבס כמעט לפני שבוע.
לא הרבה אנשים שמו לב שלא הייתי.
רק 2 או 3 בנים אמרו לי "היי" קצר כשראו אותי.
היה לי פטור משיעור ספורט עד שאני אחליט שאני מוכן להשתתף,מה שבטח לא יקרה בזמן הקרוב.
בשאר המקצועות,הוקל לי כשראיתי שאני מבין את החומר,כי זה היה החומר שלמדתי בבית בזמן החופשה הארוכה והמשעממת שלי.
עשיתי עבודה יפה.
למרבה המזל,לא פגשתי את נלה המכשפה.הייתי בטוח שאני לא אשאר שלם ביום הראשון לחזרתי לבית הספר.

כשחזרתי הביתה,אבא היה בחדר שלי כדי להדריך אותי איך מתאמנים במכשירים וכדי לוודא שאני לא מבריז לו.
המכשיר הראשון היה בשביל שרירי הידיים.
המכשיר השני בשביל שרירי הבטן,והשלישי בשביל שרירי הגב.
שלושת המכשירים האחרים היו אופניים כאלה שעומדים במקום,הליכון ועוד איזה מכשיר לא מזוהה שכלל את שרירי הרגליים.
אבא הקפיד מאוד שאני אתאמן,והודיע לי שהוא יבדוק את המצב שלי בכל שבוע.
וזה מה שעשה.
הוא מדד את היקף היד,הבטן,ועוד כמה איברים שלי,ורשם אותם במחברת קטנה.
הבנאדם הזה הזוי.
שרדתי לא יותר מעשר שניות בכל מכשיר,אבל אבא הסביר לי שככל שמתאמנים יותר אז יותר קל.

הזמן עבר לו,שבוע,ועוד שבוע.המשכתי להתאמן.כבר יכולתי להתאמן בכל המכשירים,ואבא בדק את מצבי בכל יום ראשון.
נלה המכשפה התחמקה ממני.
כמעט ולא ראיתי אותה,רק איזה פעם או פעמיים.הוא אפילו לא הסתכלה עלי,וברגע שראתה אותי,הסתובבה.
למדתי איך מתגלחים בלי להפצע,והתחלתי לעשות את זה באופן קבוע.
שבועות עברו להם,אחד דומה בצורה מחרידה לשני.
לקום בבוקר,ללכת לבית ספר,לחזור הביתה,להתאמן,ללמוד,לישון.כל יום בשבוע.
כל שבוע.
אולי לפעמים גם היינו יוצאים לאנשהו,אבל לא הרבה.

* * *צעד קדימה* * *

קמתי לעוד יום רגיל.
אבל הוא לא היה רגיל.
זה היה היום השלישי של חנוכה,והיה חופש.
ירדתי למטבח לחפש משהו לאכול.
נלה ראתה אותי וניגשה אלי.
"אביב…אני ואמא שלך חשבנו ש..אממ..טוב,אמא שלך אמרה שאתה כבר לא ילד קטן,והתבגרת,וכל האימונים האלה עושים אותך..גברי יותר,אז היא ביקשה ממני להצטרף אליה ולקחת אותך לקניון לבחור לך בגדים מתאימים יותר,ואחר כך נלך גם למספרה ונעשה משהו עם השיער הזה."-אמרה,והצביעה על השיער המבולגן שלי שהגיע לי כמעט עד הכתפיים.
לחייה הסמיקו קלות.
ואני הייתי אדום כמו עגבנייה.
ואז אמא נכנסה למטבח.
"כבר עדכנת אותו?"-שאלה,ונלה הנהנה.-"יופי!אביב,תתארגן,אנחנו יוצאים בעוד חצי שעה."
לא היה טעם להתווכח.והן צדקו,באמת רוב הבגדים שלי כבר היו גדולים עלי.
כן,גדולים.
רזיתי,ובזכות המכשירים של אבא גדלו לי קצת שרירים איפה שפעם היה שומן.
הבטתי במראה,ונפרדתי לשלום ממי שראיתי שם.
נלה ואמא לא יתנו לו סיכוי לחזור,והאמת שגם עלי הוא נמאס.
התלבשתי בבגדים היחידים שעדיין טובים עלי,וירדתי למטה.