הבדיחה הפרטית של הגורל,פרק 1

הקדמה
*************************************************************************************************
אני גר עם אחי ואחותי בבית.
"אחותי" אעלק…אין בינינו קשר משפחתי.
בעצם,כשחושבים על זה,המשפחה שלי דיי משונה.אני משער שאין טעם להתחיל להסביר איך ההורים שלנו הכירו ואיך הכל התחיל,פשוט תהיו מוכנים לכל דבר.
אגב,אני אביב.

פרק 1
^^^^^^^^
אני עף מעל העיר שלי,מסתכל למטה על הבניינים הקטנים,על האנשים שבקושי רואים אותם,על הכבישים הדקים,מפותלים ומבולבלים,ונהנה לי מהרוח הנושבת בשיער.
ציפורים מתחתי,עננים מעליי…
ואז,פתאום שמעתי צרחה.לפי מכשיר האיתור הנייד שלי,הצרחה בוקעת ממקום לא רחוק ממני.
כעבור כדקה נחתתי ליד מקור הצרחה.מסתבר שמקור הצרחה הוא אישה יפיפיה,גבוהה,עם שיער זהוב מתולתל וארוך,עיניים חומות דבש,עור בהיר,ולבושה בשמלת משי זהובה,המגיעה עד הרצפה.
לצערי,לא הצלחתי לנחות בצורה יפה ואצילית,אלא נפלתי והתגלגלתי על הרצפה המלוכלכת.
"אביב,קום!"-קראה האישה.
"עוד כמה דקות גברתי,נראה לי שברתי משהו…"-גמגמתי.הרגשתי עייף מת.
"אביב,קום,אמא מחכה לך"-אמרה האישה.
לאט לאט התחלתי להתעורר.שוב אני וחלומות הגיבורים שלי.אולי כדאי לי כבר להבין שאני לא הולך להיות גיבור ולא נעליים.
פתחתי את העיניים וראיתי את נלה ("אחותי"),מן יצור יפיפה,תמים וקורן אור שאני זוכה לראות כל בוקר.
נלה היא בת 15,קטנה ממני בשנה.היא קצת קטנה לגילה,יש לה עיניים ירוקות,ממוסגרות בריסים כהים וארוכים,שיער בלונדיני גלי,האסוף היום בצמה סינית,וקול נעים ויפה שמעיר אותי מידי בוקר.
"בוקרטוב"-גמגמתי והתמתחתי.היא חייכה אלי כאילו שקניתי לה כלבלב ליומולדת.
"אמא מחכה לך במטבח"-אמרה וחייכה.שתי שורות של שיניים לבנות וישרות.
"טוב,תני לי רגע להתלבש ואני יורד."-עניתי.
כל בוקר נלה מעירה אותי ב6 בבוקר כדי לעזור לאמא להכין סנדוויצ'ים לי,לאחי ולאחותי לבית ספר.אז למה אני כ"כ רגוע?למה אני לא מתעצבן שמעירים אותי כל-כך מוקדם,ועוד בשביל מה?סנדוויצ'ים?
לא יודע.אין לי בעיה עם לקום מוקדם,בהתחשב בזה שאני הולך לישון ב10 בערב כל יום.
ואמא שלי?אני לא מבלה איתה יותר מידי זמן,אז אני מנסה לנצל כל דקה איתה.
והיא גם מלמדת אותי לבשל על הדרך.
אתם בטח שואלים את עצמכם:מה עם אבא?
כבר הזכרתי שיש לי משפחה מוזרה?
אז המוזרות שבה לא מסתכמת בזה שאחותי,שהיא בעצם לא אחותי,מעירה אותי בבוקר להכין סנדוויצ'ים עם אמא.
אל תדאגו,עוד תבינו הכל.
אז איפה היינו?
אה נכון,בלהתלבש.
למרות שיש לי מבחר עצום של בגדים שאמא ונלה בוחרות לי בקפידה בהתאם לאופנה של המאה הנוכחית,אני בור גמור בבגדים.כבר השלמתי עם העובדה הזאת.
לכן נלה מכינה לי בגדים ללבוש,ושמה לי אותם על הכיסא מגוהצים.כבר הזכרתי שהילדה הזאת היא מלאך?
התלבשתי,הסתרקתי.הסתכלתי במראה,והמראה נשברה.סתם,לא באמת.
ירדתי למטבח.החדר שלי הוא בקומה השלישית,יש לנו בית פרטי לא קטן.
פשוט…המשפחה שלי דיי גדולה,זה 4 מבוגרים ו3 ילדים.
דורש הסבר,אה?
אוקיי,זה הולך ככה:
ההורים שלי ושל אחי (חן ודוד),ההורים של נלה (הילה ויעקוב),אני,אחי בן, ונלה.
בין ההורים של נלה לבין ההורים שלי ושל בן אין שום קשר משפחתי.
פשוט כשהם היו בתיכון,הם היו חבורה של 5 אנשים,כבר אז הם היו זוגות.
החמישי נפטר מסרטן,וזה קירב מאוד את שאר החבורה.
הם גילו שהם מאוד סומכים אחד על השני,והחליטו שכשהם יתחתנו הם יגורו ביחד.
כעבור שלוש וחצי שנים של חברות טובה וזוגיות הם החליטו שזה הזמן,עשו חתונה זוגית,וקנו בית משותף באיזה חור בצפון.
משם,כנראה בזכות המון מזל,או בזכות השגחה פרטית מלמעלה,הקריירות שלהם צמחו עד השמיים,וכשאני ובן נולדנו הם עברו לצפון תל אביב לבית הזה.
כתוצאה מכך שאבא שלי מעצב שמלות כלה וערב,אמא שלי טבחית מנוסה ויש לה רשת מסעדות יוקרתיות,אבא של נלה עורך דין מצליח,ואמא שלה מעצבת שיער עם 12 סלונים ברחבי ישראל,וגם בזכות העובדה שניצחנו פעמיים בלוטו,אנחנו משפחה דיי עשירה.
כמה זה "דיי"?
כש(אם)אני מתחתן,אני מקבל מההורים מתנה בית פרטי בצפון תל אביב,700,000 ש"ח,וזה עוד לא כולל המתנה של הילה ויעקוב.מספיק מובן?
נלה וההורים שלה גרים בקומה הרביעית,אני ובן בקומה השלישית,וההורים שלנו בקומה השניה.
זהו להיום.
אז,כמו שכבר אמרתי,ירדתי למטבח.
שם אמא הכינה ארוחת בוקר.
"בוקר טוב אביבי"-היא אמרה לי.
"היי אמא".
"מה תרצו בסנדוויץ',ילדים?"-שאלה בקול.
"שוקולד!"-צעק בן מהסלון.
"חביתה"-אמרה נלה,התיישבה ליד השולחן ולגמה מהשוקו.
"נחמד שאתם מגוונים!כבר נמאס להכין אותו דבר כל בוקר."
"תגוון אתה!אולי במקון הטונה שלך תאכל משהו פחות מסריח?"-צעק לי בן מהסלון.
טוב,כנראה שבן יישאר בלי סנדוויץ' היום.
הוצאתי מהמקרר ביצים בשביל החביתה של נלה וטונה בשבילי.
"מה עם בן?"-שאלה אמא.
"לא מגיע לו,אמא."-עניתי.
"דיי,אביב,אל תהיה כזה.בן!!!תבקש סליחה מאביב!"
"*סליחה* אביב."-ענה בן מהסלון.
"אתה רואה,הוא ביקש סליחה.קדימה תוציא את השוקולד."-אמרה וחייכה אלי.
"אז כמה קיבלת במבחן ההוא במתמטיקה?"-שאלה אותי אמא.
"98 לא כולל הבונוס 2 נקודות"-לחשתי לה באוזן.רק חסר לי עכשיו שבן יתחיל לרדת עלי.
"כל הכבוד!"-אמרה וחיבקה אותי.
"תודה"-עניתי.
המשכנו לדבר תוך כדי הכנת הסנדוויצ'ים,וכשסיימנו,בן בא למטבח וחטף את הסנדוויץ' שלו.
נלה לקחה את שלה ואמרה בחיוך:"תודה אמא ואביב".
"תודה אמא ואביב"-חיקה אותה בן."תודה"-הוסיף ויצא מהמטבח.
ואז אכלנו ארוחת בוקר.
בערך בשבע וחצי,כשהיינו כבר צריכים לצאת לבית ספר,אני ונלה לקחנו את התיקים והתחלנו ללכת לכיוון היציאה.
"בן!!"-קראה לו נלה.
דממה.שום דבר חוץ מקולות הטלוויזיה בסלון.
הסתכלתי על נלה,והיא נדנדה בראשה.
"אל תעשה את זה."-ביקשה."זה לא יגמר בטוב…".
קרצתי לה,וצעדתי בצעדים שקטים לכיוון הסלון,מצוייד בבקבוק מים קרים במיוחד.
כמו שחשבתי,בן נרדם על הספה בסלון.
עכשיו אני אחזיר לו על זה שהיה מגעיל אלי בבוקר.
"אביב,לא."-התחננה נלה.
עשיתי לה עם האצבע שתהיה בשקט,ופתחתי את הבקבוק.
הצרחה שבקעה מפיו של בן כשהמים הקפואים נזלו לו לתוך החולצה כנראה נשמעה עד אילת,כי האוזניים שלי הפסיקו לתפקד לזמן-מה.
ואז כל הדרך לבית ספר העברתי בלברוח מאחי הקטן שניסה בכל כוחו לרצוח אותי במכות.
כנראה נלה הצליחה להרגיע אותו,כי כשנכנסתי לשער בית הספר 10 דקות מוקדם מהרגיל,עם שיער פרוע וצורך בלתי נשלט במזגן,הוא לא היה לידי.
הלכתי לכיוון כיתות י'.
היה לי כמה דקות לפני הצלצול,אז החלטתי לחזור על הסיכומים שלי למבחן (שאני מוכן אליו לחלוטין,הרי העברתי שבועות בלחרוש אליו).
אבל נלה הרסה לי את התוכניות.
לא נלה שלי,נלה השניה.
היא היתה בשכבה שלי,רק כיתה אחרת.
היא ו3 החברים המגודלים שלה צעדו לכיווני.
נלה היתה בחורה לא נחמדה במיוחד,בלשון המעטה.
משום מה,דווקא אלי היא נטפלה יותר מלילדים אחרים.
3 הבחורים שהיו איתה היו החבורה האישית שלה,שהשתנתה מידי פעם כשהיא החליטה שמישהו שמן מידי או נמוך מידי או פחדן מידי,או אפילו רגשן מידי בשביל להיות השומר ראש שלה.
לפי איך שהם הסתכלו עליה,לא היה ספק שהיא מככבת הרבה בחלומות שלהם בלילה.
"אביבוש!מה קורה?"-אמרה בקול מתנשא.הבנים מאחוריה התחילו לחייך,אולי יזכו לשק איגרוף אנושי גם היום.
"מה אתה חורש,כבר למדת למבחן הזה משנה שעברה,אתה כבר לא צריך את זה!"-אמרה בקול נעים להחריד וחטפה לי מהיד את הסיכומים.
היא נתנה את המחברת עם הסיכומים לאחד הבחורים.
"תביא לי את זה!"-אמרתי בקול שהיה אמור להשמע מאיים וקמתי.רעיון לא כל-כך מוצלח,כי הוא היה גבוה ממני בהרבה.
הוא חייך אלי בצורה מדאיגה,דחף אותי אחורה וצפה בי נתקל באיזה אבן ונופל.
נלה והבחורים התחילו לצחוק.הבחור המגודל תלש לי דף מהמחברת,קימט אותו וזרק עלי.
"תביא לי את המחברת!"-אמרתי לו.טחחחח בטח,הוא רץ להביא לי.
"מצטער,אני צריך את זה.אולי אפילו אצליח במבחן המטומטם הזה."-אמר וצחק.
"אתה לא,גבי.תביא לי את המחברת."-אמרה לו נלה.
הוא נתן לה אותה,ונלה תלשה ממנה דף דף,וזרקה אותם על הרצפה.
"למה את עושה את זה?!"-צעקתי לה.
היא חייכה אלי חיוך ערמומי,הסתובבה והלכה.
הבחורים נאנחו שלא זכו להוציא עלי את הכישרון היחיד שלהם,והסתלקו.
הפעם יצאתי במזל.אבל איחרתי לשיעור.
עליתי לכיתה,ביקשתי סליחה מהמורה שסימן לי מינוס עבה במיוחד,התיישבתי במקום שלי וניסיתי להספיק לגמור את המבחן.
שאר היום עבר כרגיל,את ההפסקות ביליתי לבד בגינה.
כשחזרתי הביתה,הכנתי ארוחת ערב והלכתי לחדר שלי.נרדמתי מוקדם מאוד,מת מעייפות.
חלמתי על נלה המכשפה כורתת לי איברים אחד אחד.