הבאר- פרק 1
נועם התרגשה לפני תחרות הסוסים השנתית. היא ידעה שמאי לא תבוא, היא לא אוהבת ספורט.
אלי בטוח יבוא. הוא תמיד בא לכל תחרות ספורט שהיא. ורון..? עדיין לא בטוח הוא תמיד עסוק ואף פעם לא יכול. אולי הוא יבוא, אף פעם אי אפשר לדעת במקרה שלו.
"לאחר שתי דקות", שמעו את קול הקריין בכריזה, "נועם לוי".
נועם נדהמה. פתאום היא? לא הספיק לה הזמן. רק כאילו לפני חמש דקות הגיעה לכאן. למרות שהיא הגיעה לפני שלוש שעות בחמש בבוקר.
"גם אני פוחדת בוני", ליטפה נועם את שערותיה העדינות והחומות של סוסתה. בוני נקשה על כפותיה כמו בן אדם שמאד לחוץ. נועם הבינה אותה, היא בדיוק כמוה. לחוצה.
"מי שעולה עכשיו", נשמע שוב קול הקריין מן הכריזה, "נועם לוי".
נועם התנשפה בכבדות ולאחר עלתה על סוסתה בצבע שוקולד מריר.
"הנה בוני, הגיע הזמן", דהרה בוני לעבר השופט שנמצא באצטדיון. הוא היה מלא אנשים, נועם בקושי זיהתה איפה כל המשפחה שלה יושבת. איפה אלי נמצא ואולי רון גם הגיע.
זה לא עניין אותה, היא הייתה לחוצה ממשהו אחר. משהו שקרה לפני התחרות. והיה לה קשה מאד להתרכז.
"שלוש…" אמר השופט, "שתיים… אחת… צא!", צעק לבסוף והכריע עם ידו מול בוני. נועם כמעט התעלפה. היה חם. בוני דהרה במהירות הברק וכנראה שידעה לאן לפנות. המסלול היה לצאת מהאצטדיון איפה שאורוות הסוסים ולאחר לפנות אל תוך שדה שעושה סיבוב וחוזר לחציו האחר של האצטדיון.
נועם חייכה את חיוכה העדין והקסום. היא נהנתה מהתחרות. הרוח ליטפה את שערה החום כשוקולד מריר בדיוק כמו גופה של בוני. "ללא ספק בחרתי בך בונילה", אמרה נועם לעצמה בחיוך וגאווה, "ידעתי שאת בדיוק כמוני.
בוני לא הפסיקה לדהור. היא רצתה שנועם תהיה גאה בה. וכך היה, בוני סיימה את הסיבוב ונכנסה לחציו האחר של האצטדיון. נועם ובוני היו האחרונות. התוצאות היו לאחר מספר דקות. כל המתחרים השאירו את הסוס שלהם באורווה. כל שבעים-וארבע המתחרים הלכו בתור אחד ענק. נועם ידעה שאין לה סיכוי, הרי בטוח בוני לא עשתה בזמן הקצר ביותר.
השופט חזר עם כרטיסייה גורלית. כולם רצו לדעת מה כתוב בה.
דקה לפני שהכריזו את התוצאות שמה לב נועם שאלי ורון ישבו מעלייה בחיוך, "אלופה!", צעקו שניהם בצחקוקים. נועם הייתה לחוצה מכדי לענות להם ב'תודה' ליבה פעם מהר יותר ויותר. היא התאמנה כל כך הרבה בשביל התחרות הזאת. לא היה סיכוי שתזכה באחד המקומות.
"במקום השלישי…", אמר השופט, "אמיר בן-יהודה". כולם מחאו לו כפיים. נועם הכירה אותו, הוא היה בן של החברים של הוריה. תמיד היו באים לימי שישי.
"במקום השני…" המשיך השופט, "סימה רוזנשטיין". באמת הגיע לה, הייתה סימה אחת מחברותיה הטובות והחזקות ביותר בענף הזה.
"במקום הראשון", חייך השופט כי ידע שמלחיץ את המתמודדים, "עמל כהן", שהייתה ילדה שנועם אינה הכירה. היא הלכה בגאווה בין המתמודדים. לבסוף נעמדה מול השופט בשוויצריות.
"אה… סליחה רגע", אמר השופט, "הודיעו לי שיש עוד מקום ראשון", נועם ידעה שזו לא היא שבעים- וארבע מתמודדים למה דווקא היא?
"נועם לוי", אמר השופט וחייך לעברה חיוך קטן. נועם פערה את עיניה.
תגובות (0)