הבאלגן שבראש

דפקתי את הראש בעמוד והכל השחיר. כשהתעוררתי הייתי מרוסקת על הרצפה, התיק שלי זרוק למטר ממני וכול הדפים שהיו בו התפזרו מסביב. שכבתי ככה כמה דקות. פשוט שחבתי ובהיתי מסביבי. רגליים ממהרות הילכו לידי כל הזמן. זוגות של נעליים ועוד נעליים עשו מסביבי סיבוב ועקפו אותי. כאב לי המצח. מיששתי את הבלוטה שגדלה עליו, ואז נזכרתי, הדפים! הם היו מפוזרים בכל המסדרון. מיד התרוממתי וכול העולם התחיל להסתובב. סחרחורת שיבשה לי את חוש הכיוון וחצי בעיוורון התחלתי לזחול במסדרון על ארבעה בין הרגליים המהלכות ולנסות לאסוף את הדפים המעופפים. בגלל הסחרחורות פספסתי אותם וכשלתי שוב ושוב על הרצפה. הדפים נרמסו, נדרכו, ועקבות בוץ של נעליים הכתימו אותם. זחלתי עד לקיר של המסדרון, נשענתי עליו וחיכיתי עד שהראייה שלי תסתדר. נערים ונערות עברו מצחקקים במסדרון ודיברו בקולי קולות. אף אחד לא העיף לעברי מבט. הגוף שלי התמלא חרדה. מה אם מישהו ירים את אחד הדפים ויקרא אותו? רק לא זה, אני לא אוכל להתמודד עם זה. בהיתי בעמוד שנתקעתי בו לפני כמה דקות וזעם כלפיו מילא אותי. הכול באשמתו. פתאום ראיתי פרצוף עומד מעליי. את שומעת? הוא שאל. זה נער שהכרתי והוא לא אותי. לירוי. הוא למד בשכבה מעליי. מה? שאלתי מבולבלת חלש. מ-ה ק-ר-ה ל-ך? הוא קרא בקול חזק. נתקעתי בעמוד, עניתי. לירוי חשב כמה שניות ואז ניפח את הפרצוף כדי לא להתפוצץ מצחוק. לקח לו כמה שניות עד שהוא נרגע ואז הוא תפס לי ביד ואמר, בואי הולכים לאחות. באתי למחות כי אני עוד חייבת לאסוף את הדפים אבל אז הבנתי שזה יסגיר את זה שהם שלי וזה יגמר בזה שלירוי ירים דף ואז יקרא אותו ואז-. התחלתי להיגרר אחריו במסדרון. במצב רגיל בטח הייתי מובכת אבל המסדרון עדיין הסתובב והתעקל והרגשתי שאם הוא יעזוב לי את היד אני אצנח שוב על הרצפה. ראיתי במטושטש נערה גבוהה ובלונדינית מתקרבת מולנו במסדרון. גם חצי עיוורת יכולתי להרגיש ביופי שלה. לירוי הבחין בה פתאום ואז דרך על דף לבן שהיה מונח על הרצפה והחליק. כמובן שאני החלקתי אתו והוא נפל עליי. הנערה חלפה על פנינו מצחקקת. לירוי הסתכל מסביבו. מי המפגר שפיזר פה את כל הדפים האלה? הוא שאל בכעס. הדפים האלה, נאנחתי, והכאב חזר ללב. הוא זרק אותי בחדר האחות ואמר לאחת הרוסיה שכנראה יש לי זעזוע מוח. מה? מחיתי. אין לי זעזוע מוח! הכרזתי, את יכולה להספיק לרגע להסתובב מסביבי? שאלתי את האחות בעצבנות. אני מנסה להגיד לך משהו. אני לא מסתובבת לשום מקום. ענתה האחות עם מבטא כבד וגררה אותי למיטה. ראיתי את לירוי מצחקק לשנייה ואז הוא הסתובב והלך. ביליתי עם האחות כל היום. היא מרחה לי משחה על המצח. ודיברנו על שלושת הילדים שלה שמחכים ברוסיה. שיקרתי לה שאני לא זוכרת את המספר של ההורים שלי בגלל הזעזוע מוח ושכואב לי כשאני מנסה להיזכר, אז היא ויתרה לי ולא דיברה איתם. היום הזה היה מזופת. חשבתי. אבל אז חייכתי כי כל הילדים למדו בכיתה ואני שכבתי לי במיטה ודיברתי על מאכלים רוסיים. סבא שלי היה רוסי את יודעת? סיפרתי לאחות. היא חייכה לשנייה ואז פתאום נזכרתי בדפים וזינקתי מהמיטה. רצתי פתחתי את הדלת ורצתי למסדרון. זה היה המסדרון של שכבת יב. והוא היה נקי מדפים. כול הדפים נעלמו. לא היה להם זכר. דמעות תסכול עלו לי בעיניים ובראייה מטושטשת התחלתי ללכת לכיוון היציאה מבית ספר. לא ראיתי שום דבר מולי, הייתי שקועה בהזיות דיכאון. כל העולם נראה לי ריק. הוא גם היה ריק כי כל הילדים היו בשיעור כנראה. ביציאה מבית ספר ראיתי חבורה של נערים עם גיטרה צוחקים על הדשא. ירדתי במדרגות ואז שמעתי מישהו קורא, תגידי את בסדר? הסתובבתי וראיתי מתוך החבורה את לירוי מסתכל עלי. הינהנתי באיטיות. למה היא לא עונה? שאל אחד החברים שלו. אני בסדר, ניסיתי לצעוק. אבל זה היה מאמץ גדול מדי ואפילו אני בקושי שמעתי את עצמי. לירוי חזר לדבר ולצחוק עם החברים שלו. מובכת המשכתי לרדת במדרגות יציאה עד שכמובן החלקתי ודפקתי שוב את הראש במעקה. הייתי משותקת מבושה. מולי אחד החברים של לירוי הצביע עלי ולירוי קם והתקרב אלי. הכול בסדר איתך? הוא שאל ונעמד מולי. מאחוריו החברים שלו היתפוצצו מצחוק. אחרי כמה שניות לירוי גם לא התאפק והתפוצץ. ראית את זה אחי? הם שאלו אחד את השני. ולירוי ענה, נשבע לך משהו לא בסדר איתה בפעם החרונה שראיתי אותה היא ישבה במסדרון עם בלוטה ענקית במצח וטענה שנתקעה בעמוד. גל חדש של צחוק עבר בניהם. אחי היא דפוקה לגמרי, אמר אחד מהם. ולירוי התפוצץ מצחוק. אני קמתי באיטיות החזקתי חזק במעקה התעלמי מהיד הנדיבה שלירוי הושיט לעברי וייצבתי את עצמי. הוא הרים לי את התיק שנפל על הרצפה ואני לקחתי אותו. גוש העלבון היה תקוע לי בגרון. הפניתי אליו את הגב הסתובבתי ןהמשכתי לרדת במדרגות. הגעתי כבר לשער ופתאום שמעתי, ילדה זה נפל לך. המשכתי ללכת. לירוי רץ ונעמד לי מול הפנים. את חירשת? זה נפל לך. הוא החזיק דף. הדף היחיד שלא נפל לי מהתיק כנראה. חטפתי לו את הדף מהר מהידיים. ניסיתי לעצור את זה בכל הכוח אבל לא הצלחתי. לירוי ראה את מצעד הדמעות מתחיל לזלוג לי מהעיניים. וככה הכול התחיל.