האפלה שבגורל-פרק 3 *מחודש*

כן, היום אני חוזרת כבר לבית ספר לאחר חמישה ימים שהייתי סגורה בבית החדש שלי ושל האבא\אח\האיש שאחראי עליי\ג'ייק אה, וגם נסי. רק ג'וני וונסה אירחו לי חברה, והיום אני חוזרת. התאפרתי, לבשתי גופייה וג'ינס קצר שיראה כאילו לא השקעתי, אספתי את השיער הבלונדיני המעצבן הזה לקוקו גבוהה, (אני שונאת שמסרקים אותי ולהסתרק!) ויצאתי. ונסה כבר חיכתה לי מחוץ לבית במכונית שלה, ונסה גדולה ממני בכמה חודשים אז היא כבר יכלה להוציא רישיון, אני אוכל ביום הולדת הבא שלי בעוד חודשיים. "היי מהממת! התגעגעתי!" היא חיבקה אותי. "היי ונוס, את מהממת לא פחות! מה התוכנית היום?" שאלתי אותה. "טוב, אז ככה, הצטרף אלינו לבית הספר לפני כמה ימים בחור ממש חתיך שקוראים לו שון, שראיתי אותו בבית הספר דיברנו והוא ממש חמוד! אני מאוהבת…! אני חושבת שהוא לומד איתך היסטוריה. הוא אמר שהוא מכיר אותך… אולי תאמרי מילה טובה עליי?" היא הייתה נרגשת, כאילו גל של פרפרים עבר בבטן שלה. "ברור שאני אומר! הכול בשביל שהחברה הכי טובה שלי תהיה מאושרת!" עניתי. "תודה אנבלוש את מדהימה!" היא חיבקה אותי.
הגענו לבית הספר, בדיוק קראו לונסה מטעם ראש מועצת התלמידים להגיע לפרויקט, כי היא ראש מועצת התלמידים, ואני נותרתי לבד, ג'וני עוד לא הגיע… החלטתי להתקדם לעבר הלוקר שלי, כל פעם שמישהו ראה אותי הוא שאל "היי ונסה איך את מרגישה? את בסדר?" ואני נאלצתי להנהן בחיוב למרות שידעתי שהוא לא מתכוון לכך. הגעתי ללוקר, שמתי שם את הספרים ופתאום נעמד לידי בחור שנראה לי די מוכר… "היי" פצח בשיחה. "היי" עניתי. "מה את עושה פה?" הוא שאל אותי, חייך חיוך מדהים, מזמן לא ראיתי חיוך אמיתי כזה… "הלוקר שלי פה, עוד מעט שיעור היסטוריה." עניתי לו. "גם שלי פה ליד, גם אני הולך עכשיו לשיעור היסטוריה…" הוא ענה לי. "יפה.. איזה קטע, איך קוראים לך?" שאלתי אותו. "שון." אה, זה ההוא שונסה דיברה עליו, פתאום שמתי לב שהיו לא עיניים דומות לעיניים כחולות כמו הים של הבחור שראיתי במקום הלבן… פתאום מישהו חיבק אותי מסביב למותניים, הסתובבתי והוא נישק אותי בפה, זה היה ג'וני, הוא יודע שאני שונאת קיטשיות! "אנבל! התגעגעתי אלייך אהובתי…" אהובתי? ממתי הוא קורה לי ככה…? ראיתי ששון צפה בנו, לא צפה, פשוט בהה. "היי…" עניתי לו באדישות. "ברוך רופא חולים יפה שלי, את בסדר?" עוד פעם השאלה המעצבנת הזאת?! "כאילו שבאמת אכפת לך… ראית אותי לפני כמה ימים." נשמע בדיוק הצלצול וברחתי משם נסערת. "היי מה קרה איתו?" פתאום ראיתי ששון רץ אחריי לדבר. "אני יודעת שאתה חדש פה אבל אני אספר לך בקצרה מה שאתה אמור לדעת עליי כמו כל התלמידים פה, השם שלי הוא אנבל סולף, החברה הכי טובה שלי היא ונסה מרינלדה, לחבר שלי שעכשיו התעצבנתי עליו קוראים ג'וני ספירס, יש לי אח גדול שקוראים לו ג'ייק, לפני שבוע בערך עברתי תאונת דרכים עם ההורים שלי הם נהרגו ואני עדיין חיה פה וגרה עם אח שלי." פתאום זלגה לי דמעה מעיניי, כנראה שהנושא הזה עדיין כואב לי, הוא התקרב אליי, ניגב את הדמעה שלי מפניי ושאל אותי אם אולי אני רוצה שנדבר ביחד על הנושא הזה מאוחר יותר לא בשטח בית הספר, עניתי בחיוב, אני חושבת שאולי סוף סוף אני אוכל לספר למישהו חדש, שלא יודע מה קורה, שפטתי ויכול להאמין להכל בשלב הזה, את כל מה שעובר עליי. "מתי אתה רוצה להיפגש? אח שלי וחברה שלו כל היום לא בבית אז אתה יכול לקפוץ לבקר." נתתי לו את הכתובת והוא הנהן בחיוב. "בשעה שש בערב אני אצלך, מאחרים לשיעור היסטוריה בואי."
כשלמדנו ביחד בהיסטוריה וישבתי ליד ילדה שאני מכירה, אלין, המורה הורה לה לעבור מקום וששון יישב לידי כי אני הכי טובה בהיסטוריה ותלמידה מצויינת ואולי אני יכולה לשמש לשון דוגמה, אבל מסתבר שאני כבר לא תלמידה הכי טובה, כל אירוע שהמורה סיפר עליו שון ידע את התאריך המדויק, לא יאמן… הוא ממש חכם.

מקווה שאהבתם <3