האפלה שבגורל-פרק 1

תמיד אנשים שואלים אותי אם אני בסדר אחרי מה שקרה, ואני עונה בחינניות שכן, משום שלא באמת אכפת להם איך אני מרגישה. לאחר מה שקרה, הבנתי שלכל אחד מבני האנוש שקיימים אכפת רק מעצמם, אי אפשר לסמוך על אף אחד מלבדך עצמך.
לפני חודשיים בדיוק, ביום ירח מלא שצץ מן האפלה שבכוכבים בשעות הלילה, הוריי נסעו בדרכים, הייתי איתם, הם החזירו אותי מהחברה הכי טובה שלי עד היום-ונסה, וכשהיינו בדרכים בדרך הביתה, פתאום משום מקום, ראינו מישהו נופל מעץ למרצפת הכביש, באמצע יער, ורכבינו פגע בו, הוריי ישר יצאו מהרכב ואני אחריהם, לפתע, האיש שב לקום על רגליו, עמד, הסתכל לעבר עיניו של אבי, לחש לו משהו, ואז נעץ את שיניו ואבי, אימי צרחה כמו שלא צרחה מעולם, ראינו את אבא מנוקז מדם, המראה היה מזעזע, אימי ישר לקחה אותי לרכב הכניסה אותי לתוכו והחלה לנסוע ולברוח, ופתאום, אותו איש או חיה נגלתה לפנינו שוב, דפקה על החלון, פתחה את הדלת של הרכב ועשתה את אותו דבר לאימי, היא נעצה את שיניה באימי, ליד הצוואר, הרכב היה מלא בדם של אימי, שהיה מנוקז ממנה, היא קרסה על רגליי ולא זזה. ישר יצאתי מהרכב, כמו בסרטי אימה, והתחלתי לרוץ בכביש, בלי להפסיק, פשוט רצתי אל הלא נודע, ופתאום ראיתי מכונית מתקדמת לעברי, בהתחלה כאב לי, אך אז, פקחתי לפתע את עיניי שמסתבר והיו עצומות, וגיליתי שאני במקום לבן ולא מוכר, פתאום נגלה למול עיניי גשר ארוך שנראה מסוכן, ומסביבי היו קולות שפיתו אותי להמשיך ולעלות עליו וללכת, כך עשיתי, הלכתי, לאחר המון זמן, נגלו אליי אימי ואבי שהולכים גם הם על אותו גשר, צעקתי אליהם, אך הם לא ענו, פתאום ראיתי דרך מפוצלת, הקולות ששמעתי כפו עליי להמשיך כמו הוריי, אך לפתע משום מקום, צץ איש, הוא קרא בשמי, אנבל, אלפי פעמים ואמר לי להפסיק, לא הבנתי מה להפסיק, פשוט הסתכלתי עליו כאילו הוא חייזר בתמיהה, גיליתי שיש לו עיניים כחולות יפות כמו הים. הקולות מנעו ממני לשמוע עוד מה הוא אומר, הקולות רק אמרו לי להמשיך, אך פתאום אותו איש תפס בידי ומשך אותי אחריו, לא הצלחתי לזוז בהתחלה, אך לאחר ניסיונות ממושכים של אותו איש למשוך אותי, הצלחתי לזוז וללכת אחריו, הלכנו אחורה, אפילו ראיתי את אימי ואבי נעלמים לאט לאט, צרחתי אליהם שיפסיקו ללכת ויחזרו איתי, הייתה רוח חזקה, סערה, שניסתה למשוך אותי קדימה, אך האיש הרגיע אותי, הוא הסתכל בעיניי ואמר לי: "עכשיו, את לא הולכת לזכור כלום ממה שקרה, את תמשיכי בחייך ותזכרי שהורייך נהרגו בתאונת דרכים." עשיתי כפי שאמר, פשוט משהו בתוכי התפרץ ואמר לי להקשיב לו.

"אנבל! אנבל!" שמעתי את ג'וני קורא בשמי, פקחתי את עיניי וגיליתי שאני נמצאת בבית חולים על מיטה ולצידי ג'וני יושב. "מה….? מה קרה?" שאלתי אותו מפוחדת, ג'וני היה חבר שלי, הכרתי אותו בחטיבה, בהתחלה היינו ידידים טובים אבל ידענו שאנחנו רוצים להיות מעבר לסתם ידידים אז הפכנו לחברים בתיכון. "את… את עברת תאונת דרכים, ונפצעת קצת, אבל הצליחו לטפל בך ועכשיו הכל בסדר! אני אוהב אותך!" הוא בכה וחיבק אותי חזק. "מה…? מתי?" שאלתי בתמיהה. "לפני יומיים, חזרת מונסה ופגעה בך ובהורייך מכונית, לפי עדים, ואת ניצלת אני כל כך שמח!" הוא ייבב וחיבק אותי ונישק אותי בלי הפסקה. "איפה ההורים שלי?" שאלתי אותו והדחקתי אותי מפניי. "הם… אני לא רוצה להעמיס עלייך יותר מידיי, לא עכשיו…" הוא אמר לי, זה לא אותו ג'וני שהכרתי לפני התאונה! "ג'וני תגיד לי מיד מה קרה! זכותי לדעת!" עניתי לו בתוקפנות. "טוב, הם נהרגו בתאונת דרכים הזאת… אני מצטער…" ענה. ראיתי את המבט המאוכזב בפניו, הוא דאג לי… אבל רגע! זה בדיוק מה שאותו האיש שראיתי במקום הלבן אמר לי לזכור! מה הולך פה?! רציתי לספר לג'וני את הכול, כל מה שקרה! הוא יוכל להבין אותי, אני סומכת עליו. אבל מתי שרציתי לומר לו את המילה הראשונה על הסיפור, הרגשתי כאילו הדביקו בדבק את השפתיים שלי וחתכו לי את הלשון בכדי שלא אוכל לדבר!!! כמו חומה מסביב לשפתיים שלי, חומת השתקה. לאחר מכן, פתאום ונסה נכנסה לחדר וג'וני יצא.
"אני מצטערת…" אלו המילים שבהן התחילה את השיחה… "אין לך על מה להצטער, זו לא אשמתך…" עניתי לה וחיבקתי אותה. פתאום ראיתי שהכאב שחשתי מתי שהאוטו פגע בי בתאונה והדם שראיתי שגולש ממני נעלם, ראיתי רק צלקות. "אם לא היית באה אליי אז כל זה לא היה קורה…" היא ענתה, "כל מה שקורה הוא בגלל הגורל, גם אם זה לטובה, וגם אם זה לרעה." ראיתי שדמעות זלגו מעיניה כשאמרתי לה את המילים הללו, חיבקתי אותה חזק.

מקווה שאהבתם <3