האפוטרופוס ~ פרק ראשון

מרכז ניו-יורק : בית הספר "גראנד סקול"

~כעבור חצי שנה~

"זאת היא התחילה!" אמרנו ביחד.
"שקט" הצווחה של המנהלת רובינסון גרמה לנו להשתתק.
היא הייתה אדומה ונשמה נשימה עמוקה לפני שהביטה בנו, המבט שלה כמעט גרם לי להתפקע מצחוק. היא הייתה נראת מגוחך כלכך.. השיער האדום שסודר בקפידה (כבר לא היה מסודר), העיניים החומות שנמרחו באיילנר עקום לוודאי, החליפה שלא החמיאה לגוף השמן שלה בכלל והמייק אפ שפאקינג לא היה בצבע של הפנים שלה. היא נראתה כמו ליצן.
"אתן רבתן מכות, במסדרון בית הספר.." היא נשמעה מאופקת.
"אתן יודעות איזה שם רע אתן מוציאות לבית הספר??" הצרחה הפתאומית שלה גרמה לי ולרייצ'ל לקפוץ.
"אני נורא מצטערת גברת רובינסון, אבל.. שמת לב שבבית הספר לא היו שום בעיות עד שסקיי הגיעה.." הקול הצפצפני של רייצ'ל גרם לי לרצות להוציא לה את מיתרי הקול מהגרון.
"בולשיט" התפרצתי.
"גברת גריי. אני מבקשת שתרגעי ומיד." צעקה עליי גברת רובינסון.
"רייצ'ל צודקת, מאז שאת הגעת לכאן התחילו כל הצרות, את זאת שעשתה את כל הבעיות לבית הספר. אני מזהירה אותך..זאת התראה אחרונה לפני שאת עפה מכאן על טיל!" היא הזהירה.
נאנחתי ונשענתי על הכיסא, רואה את החיוך של רייצ'ל מגיע לקיר.

"הפליות. זה מה שיש בבית ספר הזה." נכנסתי לחדר בעצבים.
"איך היה אצל גברת רובינסון??" לונה ואלי קפצו עליי משום מקום.
"חרא" נפלתי על המיטה שלי באנחה.
"שוב האשימו אותך?" שאלה לונה.
"ברור. אני מקבלת מלגה. רייצ'ל טחונה. מה ניראה לכן שיעשו?" אמרתי בכעס.
"אני נשבעת לכן שיום אחד אני אפוצץ למנופחת המחומצנת הזאת את שני הבלונים שיש לה בחזה, ואני אעשה את זה לאט לאט. שתסבול."
הן צחקו וחזרו להתיישב במיטותיהן.
"טכנית.." התחילה אלי להגיד ונשכבה על מיטתה.
"את לא מקבלת מלגה, יש לך אפוטרופוס" היא אמרה.
"כן, וביום שאני אגלה מי זה…אני אשבור לו את כל העצמות"
"היי, הלוואי ולי היה אפוטרופוס!" התערבה לונה.
"קחי את שלי. אני לא צריכה את הכסף המחורבן שלו."
"כן את כן, אם לא הוא, היית עדיין בבית היתומים" אמרה אלי.
"טוב, בזה את צודקת.." התרוממתי.
"אני רק רוצה לדעת מי זה ולמה הוא משלם עליי?" אמרתי להן.
"אולי הוא זקן בן 90 בפנסיה שאין לו מה לעשות עם הכסף.." צחקקה לונה.
"או שהוא סטוקר מטורף שעוקב אחרייך" אמרה אלי.
"טוב דיי" עצרתי אותן.
"ברשותכן.. אני הולכת להראות גברת בלונים, שהבלונים שלה יכולים להתפוצץ..מעט בכל רגע" חייכתי אליהן כשקמתי מהמיטה.
"סקיי מה את מתכוונת לעשות?" שאלה לונה בדאגה.
"סקיי אם עוד פעם אחת תסתבכי, יעיפו אותך מפה" הזהירה אלי בדאגה.
"מעולה" קרצתי אליהן ויצאתי מהחדר.

"את כלכך הולכת לשלם על זה גברת בלונים מנופחים" מלמלתי לעצמי ופתחתי את דלת חדרה של רייצ'ל בעזרת הסיכה השחורה שלי.
כשחיים בבית יתומים 12 שנים , מכירים את כל שיטות הפריצה האפשריות.
נכנסתי בצעדים זעירים לחדרה של רייצ'ל, החדר היה דומם ורק נחירותיהן של הנוכחות נשמעו.
החנקתי צחקוק והתקדמתי לעבר מיטתה של גברת בלונים אבל אז נתקעתי בנעל הבית הפרוותית והמסתבר מצפצפת של רייצ'ל מה שגרם לי ליפול.
הצווחה מחרישת האוזניים של רייצ'ל גרמה לכל הבנות באגף להגיע לחדר תוך שנייה. כולל לגברת רובינסון.
לעזאזל.

"זהו זה גברת, את גמרת עם בית הספר הזה. את הולכת הביתה." המנהלת צרחה.
"אין לי בית גברת רובינסון , ככה את מגרשת אותי לרחוב ?" עשיתי לה פרצוף נעלב ושילבתי את ידיי.
"מחר האפוטרופוס שלך יבוא לקחת אותך. הוא מאוד מאוכזב." היא אמרה לי.
"הוו סוף סוף אדון אפוטרופוסתחת מחליט להגיע? איפה הוא היה חצי שנה??" שאלתי בכעס.
"אל תדברי ככה סקיי, הוא נורא מתעניין בך.. אני אישית עדכנתי אותו כל שבוע על מצבך"
"או באמת? אם הוא כלכך מתעניין בי למה הוא לא מגיע לפה ומוודא בעצמו שאני בסדר?"
"האפוטרופוס שלך הוא בן אדם עסוק מאוד סקיי.." היא ניסתה להסביר.
"בולשיט. אני רוצה לראות אותו." אמרתי.
"את תראי..הוא יבוא לקחת אותך כבר מחר בבוקר" היא אמרה וקמה ממקומה.
"הוא באמת יבוא?" קמתי אחריה.
"כן, תארזי את החפצים שלך, מחר את עוזבת."
"אני לא רוצה לעזוב מחר.. זאת אומרת, אני בסך הכל רציתי לגרום לו לבוא.."
"אני מצטערת סקיי, את מסולקת."

"מה זאת אומרת מסולקת?" שאלה אלי ודמעות בעיניה.
"בנות, אתן לא מאמינות מי כ..אלי מה קרה?" התפרצה לונה לחדר.
"סקיי עוזבת!"
"מהה?" לונה צווחה.
"תרגעו, אני לא הולכת לשום מקום, אני אראה את אפוטרופוס האדיוט, אסביר לו שזאת סתם הייתה בדיחה, הוא יסביר לגברת רוביסון בעזרת כמה מזומנים שאני חייבת להישאר. ופוף. אני נשארת." אמרתי וזרקתי עוד חולצה למזוודה
טוב מאוד. כי אתן לא מאמינות מי כאן?" אמרה לונה והתיישבה באנחה על מיטתה.
"מי כאן?" שאלה אלי בסקרנות ומחתה את המעה האחרונה שבצבצה לה מעינה.
"בראיין גרייס" אמרה לונה בחולמנות.
"בראיין גרייס? מה הוא עושה כאן?" צחקה אלי.
"מי זה?" גיכחתי.
"את לא יודעת מי זה בראיין גרייס?" הן שאלו ביחד.
אני אמורה להכיר?" שאלתי בתמימות כשאני זורקת עוד כמה בגדים למזוודה.
"הוא אחד מאנשי העסקים הכי עשירים שיש בניו-יורק, הוא בן 21, והוא חתיך על" אמרה לונה.
"את חייבת לראות אותו סקיי." היא הוסיפה.
"אין לי זמן לזה עכשיו.. אני הולכת לראות את אפוטרופוס שלי" אמרתי לה וקרצתי.
"מה??" היא קמה ממקומה במהירות.
"כןכן, השגתי לנו פגישה אישית" חייכתי אליה את החיוך התחמני שלי.
"וואו סוף סו…"
"סקיי גריי , סקיי גריי, גשי בבקשה בדחיפות לחדר המנהלת" קולה המעצבן של גברת רוביסון נשמע ברמקול ואני נאנחתי.
"טוב זה הסימן שלי.." אמרתי לבנות וסגרתי את המזוודה.
התכוונתי לצאת אבל קולה של אלי עצר אותי.
"חכי סקיי" היא אמרה ואז הסתכלה על לונה.
"אנחנו באות איתך" היא חייכה.

עמדתי מול חדר המנהלת כמה שניות.
חצי שנה אני מחכה למפגש הזה ועכשיו שהוא עומד לקרות.. אני מפחדת לאבד את השפיות.
כמה פעמים שלא הרצתי את השיחה ואת ההטפות שאני הולכת להטיף לו, ועכשיו אני.. רוצה פשוט להודות לו.
אני לא יודעת אם אני מסוגלת או לא מסוגלת, מאז שאבא שלי מת לא היה אף אחד שדאג לי.
אני זוכרת, שחמשת השנים הראשונות שלי היו הכי טובות בעולם. אני אהבתי את אבא שלי.. למרות שהוא לא תמיד יכל להיות איתי. הוא היה איש עסקים אבל אחרי שחלה הפסיד הכל, המחלה הארורה גמרה אותו תוך שנה בלבד. אני זוכרת שתמיד היינו נפגשים עם חבר שלו הבן שלו. הבן שלו הוא היה גדול ממני בכמה שנים ואף פעם לא הסתדרנו, למרות שאני חייבת להודות שהייתי מאוהבת בו מעל כל הראש..הוא היה בוגר לגילו ותמיד היה מדבר עם אבא שלי על דברים..טוב אני לא ממש יודעת איזה דברים, דברים של בנים, אף פעם לא הבנתי בזה ממש. אבל כשאבא שלי נפטר הכל השתנה. לא ראיתי אותם בכלל והועברתי לבית יתומים כי לא היה מי שידאג לי.
נשמתי נשימה עמוקה.
"את בסדר?" שאלה לונה מלידי.
הרמתי אליה את ראשי וחייכתי אליה חיוך קטן.
ראיתי שכמעט חצי בצפר נמצא לידי..שמחים או לא שמחים שאני עוזבת..הייתי בטוחה שרייצ'ל שעמדה בראשם הייתה שמחה.
הבטתי עלייה במבט נתעב ונכנסתי לחדר המנהלת בכעס.